מידת הצניעות. כיצד היא נלמדת , מבלי להזכיר את שמה?

לפני שנים, הרבנית חנה טאו ע"ה למדה על הצניעות.
המעניין היה, שהשעור אותו למדה מפי הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, בכלל לא הזכיר את הנושא שעליו הרב נשאל.
הרב נשאל, מה דעתו על פיאה נוכרית.
הרב השיב, שהוא מבקש לענות על השאלה בהרחבה.
ההרחבה ארכה – למעלה משנה.
ומילת הצניעות לא נאמרה בה.
מה שכן נאמר,
היוה תשובה שורשית.

להלן השעור שלמדה הרבנית חנה טאו ע"ה:

                        צניעות

מה שהנושא הוא צניעות, אמרו לי. אבל אני לא יכולה כ"כ לדבר  ישירות על צניעות. אלא, אני רוצה למסור לכן דברים ששמעתי מהרב צבי יהודה זצ"ל, ששאלה אותו פעם אשה, היה לנו שעור לנשים אצל הרב צ"י זצ"ל הרבה שנים, ואחת הנשים שאלה אותו פעם– מה דעתו על פיאה נוכרית?  אז הוא אמר: תרשו לי לענות לכן באריכות. הוא ענה לנו בערך שנה וחצי.

ובמשך כל השנה וחצי האלו , על פיאה נוכרית הוא לא דבר כמובן. הוא דבר על תכונות הנפש של עם -ישראל.

תיכף אני אנסה למסור לכן את תמצית מה שלמדנו במשך שנה וחצי, זה  לא כ"כ פשוט, אבל אני רוצה להוסיף שיש מאמר של הרב צ"י זצ"ל, שיצא לאור. היום הוא נדפס ב"לנתיבות ישראל" ב'. מאמר שנקרא "לצניעות ולענווה שבישראל".

הוא נדפס בחוברת קטנה – בשם זה, שהיא כללה ארבעה מכתבים של הרב זצ"ל על ענין  צניעות, וארבעה עניינים שונים  של צניעות, והקדמה של הרב צ"י זצ"ל בשם זה. ותוכן המאמר היה – שהיום, כשאנו חוזרים אל החיים הלאומיים שלנו, מחדשים ימינו כקדם, כמה חשוב שגם התוכן הפנימי שלנו – התכונות שלנו, תתחדשנה ותופענה. שנחדש ימינו כקדם, גם באותה עדינות, באותה אצילות טבעית של עם ישראל. ז"א, הוא מתייחס אל הצניעות , אל הענווה, כאל תכונת נפש טבעית של עם ישראל. אבל כפי שאני אומרת לכן, לא תכונת נפש טבעית, שאולי בגלות, אבדנו קצת מתכונות הנפש הטבעיות שלנו, יותר מדי היינו מעורבים פה ושם בין הגויים, למדנו ממעשיהם, והתרגלנו לדרך החיים שלהם. מה שאפשר לומר עדיין היום בתרבות השלטת במדינתנו – עדיין רוח זרה מנשבת. הרבה מאוד מושגים של גויים, שהנוער , המבוגרים קולטים, בכל הליכות החיים. נדמה להם שככה זה נורמלי. ככה זה טבעי. וככה צריך להתנהג. אנחנו צריכים עבודה שלמה  כדי לשוב אל עצמנו. אל הטבע של עצמנו.

 ללמוד הרבה מאוד, כדי לדעת מה הוא הטבע שלנו. באמת מה אצלנו נקרא יפה ולא יפה. מה נעים, ומה לא נעים. מה נוח לנו, ומה לא נוח לנו. צריך הרבה ללמוד כדי להיות מבין  בכלל לאיזה כוון לחתור כשחוזרים אל העצמיות, אל הטבעיות .

אנחנו כ"כ הרבה שנים, התרחקנו מן הטבעיות שלנו – שאנחנו כבר לא  יודעים.

בשיחות האלו, שבעקבות השאלה על הפיאה נוכרית, בנה רבינו זצ"ל  חמש מדריגות . מן הקל אל הכבד. חמש מדריגות של בטויים שיש בדברי חז"ל  עלינו – על עם ישראל.

יש לנו נשמה אלוקית מיוחדת. סגולה אלוקית, טבעית, שהמהר"ל אומר  שברגע שיצאנו ממצרים נעשינו לעם- קנינו מדריגה. בליל היציאה רבש"ע הטביע בנו אופי. הטביע בנו מדריגה. איזו מדריגה? שנעשינו לעם לד'. והתכונה הזאת של היותנו עם ד', היא מתבטאת בדברי חז"ל,  בכל מיני תכונות שחז"ל אומרים בפשטות: ככה הם ישראל! המדריגה הפשוטה והבסיסית ביותר. שלשה סימנים באומה הזאת:

א) רחמנים , ביישנים, וגומלי-חסדים

זאת התכונה המינימלית. ככה הם ישראל בפשטות. בפשטות הכי בסיסית, עד כדי כך שאומרים חז"ל, שאם אתה רואה משפחה שתמיד רבים שם. תמיד יש אכזריות שם ואין רחמים – צריך לבדוק אם עמדו רגלי אבותיהם בהר-סיני!

אולי זאת איזו משפחה שהתגלגלה מגויים, שהתגלגלו לתוך עם ישראל, והם בכלל לא יהודים. שורשם אולי לא יהודי. עד כדי כך התכונה הזאת היא טבעית, ויסודית, והכרחית  ומינימלית, בשבילנו. זה לא דבר של מדרגות עליונות. זו מציאות פשוטה ביותר.

סימנים.

בירושלמי  זה מובא  לא בצורה של סימנים אלא – מתנות. מתנות טובות . שלש מתנות טובות שד' נתן. המתנות הטובות האלו הן – סימן שפה מדובר על יהודים. ז"א – רחמנים ביישנים וגומלי-חסדים. העמדת שלשת התכונות הללו,  בסדר הזה – היא נראית לא הגיונית. היינו מעמידים את הרחמנות וגמילות- החסדים יחד. מפני שאלו שתי תכונות- שני צדדים של תכונה אחת.:

         רחמנות –זה הטבע. תכונה.

         גמילות חסדים – זו ההוצאה אל הפועל.

למה בין הרחמנות ובין גמילות החסדים עומדת הביישנות באמצע?

אפשר היה לומר אותה קודם, או אח"כ. אבל חז"ל , שכל דבריהם באמונה – כל דבריהם נצחיים-אלוקיים. כל מילה וכל סדר של מילים- יש לו משמעות:

רחמנות וגמילות חסדים אצלנו- זאת לא תכונה חיצונית. זה לא משהו שאנחנו עושים בשביל לרחם על עצמנו. בשביל שלי לא נוח משהו ואני ממהרת להפטר מהדבר הלא נוח לי: קשה לי לראות את העני, הפצוע, והמלוכלך, והמעלה ריח רע – מהר אני נותנת לו פרוסה שילך כבר, שאני כבר לא אראה אותו. זה לא נקרא רחמנות!

אצלנו – לתת  פרוטה לעני, זה גם לומר לו מילה טובה.  זה גם הרבה פעמים – אדם אין לו מה לתת , אז הוא מפייס את העני, הוא משוחח אתו קצת, הוא אומר לו מילה טובה – זה לפעמים יותר משנתת לו את הפרוסה – אולי אין לך לתת.

יש בכבוד אב ואם. כן, מה זה כבוד: מאכיל ומשקה, מלביש ומכסה, מכניס ומוציא. אז יש תיאור כזה: יש אדם . הוא מאכיל את אביו פסיונים – אבל הוא כבר לא קיים כבוד אב ואם. מפני שהצורה,  איך הוא נותן, והפרצוף והיחס –  הם כ"כ גרועים. מה זה מועיל שאתה מאכיל אותו מעדנים, אבל היחס הוא כ"כ גרוע?

ולפעמים, אתה מעמיד את אביך הזקן לעמוד לטחון! מפני שזאת פרנסתך, ואתה לא יכול, ואתה זקוק לעזרה. ואביך גר אצלך ואתה מעמיד אותו ליד המכונה והוא עוזר לך, ואתה עושה כבוד אב בצורה הכי מכובדת. הכי מרוממת. מפני שהיחס, והעדינות והקשר הוא כ"כ נפלא. אתה מתחלק אתו בפתך הדלה, ואתה גם מתחלק אתו במלאכתך- ויחד עם זה, אתה מקיים את המצוה בצורה נפלאה. ז"א- הרבה מאוד תלוי איך בכל העניינים, לא רק בכבוד אב ואם, אלא ג"כ בעניינים של צדקה. של גמילות-חסד.

מאוד חשובה כל הגישה.

לכן, רחמנים אצלנו – זה אמיתי. הרחמנות נובעת מעומק הנפש. מהנקודה האצילית הפנימית שרק הביישנות מעידה עליה:

הביישנות – עם ההתכנסות שלה עם העומק שלה, היא מעידה, איזו מין רחמנות, ואיזו מין גמילות חסדים . מדובר כשאנחנו אומרים- זאת היא תכונת החיים שלה. בעצם  עניינה של הביישנות, שעליה נאמר, אומרים חז"ל- "למען תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו". אומרים חז"ל- איזו היא יראת ד' שעל הפנים?-  זו הבושה.

אתה תמיד יודע שיש למעלה ממך. אתה מתבייש בכל מעשיך. אתה לא  חי כאילו שאתה פה המנהיג. אלא יש למעלה ממך. בושה כלפי מי שברא את העולם: אבינו, מלכנו.

"שיויתי ד' לנגדי תמיד"- מתוך כך, אדם מישראל, הוא אדם-ביישן, עדין . תמיד הוא זוכר, באיזה ארמון הוא חי.

בארמונו של איזה מלך. שהמלך משקיף עליו. יש לו בושה בפני המלך. בשביל להבהיר עד כמה הצניעות היא עומק פנימיות החיים, היה רבינו זצ"ל- מבהיר מן ההיפך . מעזות הפנים, מהחוצפה.

הוא אומר, שכתוב על עזות פנים דברים שאין בכל מידה רעה, אין כמותה!

שלש מדריגות, ג"כ מן הקל אל הכבד. היה אומר, איזה מצב מזעזע הוא –  מצב של עזות פנים.

קודם כל יש לנו הלכה: שאסור לכנות שם לחבירו. המכנה שם לחבירו, כאלו יורד עמו לחייו! כל שכן שהשם שאתה מכנה לחברך הוא – רשע. אין כדבר הזה בישראל! אנחנו לא שומעים שמשהו צועק על השני- רשע!

אצל משה רבינו- כשהוא רואה את שני העברים ניצים, כתוב:  "ויאמר לרשע- למה תכה רעך?" לא כתוב שם: ויאמר: רשע- למה תכה רעך? (אומרת בטון קשה) . אלא (אומרת בתמיהה רכה)- "ויאמר לרשע –למה תכה רעך?". ז"א הדבור של משה רבינו- מתחיל מן ה-למה.  לא מן הרשע. הוא אמר לזה שהרים את היד על חברו- שנקרא רשע- שהרים את היד על חבירו להכותו- שחז"ל אומרים, שהוא נקרא רשע. אמר לרשע הזה : "למה תכה רעך?"

נכון, שחז"ל קוראים לו רשע! התורה קוראת לו רשע! כן, חז"ל אומרים- שהמרים יד על חבירו- התורה אומרת שהוא אמר לרשע , לא הוא קרא לו רשע. אלא התורה קוראת לו 'רשע'.

יש מצבים שהתורה קוראת, התורה שבכתב, התורה שבע"פ קוראת למשהו:  רשע. אבל  זה לא אומר שלך מותר לקרותו רשע.

אבל יש אחד יוצא מן הכלל. אחד יוצא מן הכלל- שעליו נאמר- מותר לקרותו רשע. מותר לך ולי , לכל אחד, לקרותו רשע:

עז- פנים. – מותר לקרותו רשע. משונה מאוד. עד היכן עזות הפנים מגיעה! כמובן, שלא צריך להחליט – מי זה עז פנים.

אני לא הייתי אומרת שזה כל כך פשוט. לפעמים יש משהו שמתנהג רע מאוד, אבל כבר ראיתי בחיי הרבה פעמים, שאדם רע, הוא בעצם לא אדם רע. אלא אדם שרע לו. אדם שהוא במצוקה. והוא מתנהג בצורה גרועה מאוד, כי הוא כ"כ שבוי במצוקתו, שהוא לא רואה מה שנעשה סביבו. הרבה פעמים שמשהו מתנהג  רע מאוד, במיוחד שהוא משהו קרוב, משהו שאת יודעת שהוא לא רע, במקום לשאול את עצמך:  מה עשיתי לו שהוא מתנהג אתי ככה? – תשאלי את עצמך: מה עובר עליו שמאלץ אותו להתנהג כך? מה קורה לו. מה  אפשר להרגיע אותו?

אבל כשיש מצב של עזות פנים , באמת  כתוב: מותר לקרותו רשע! זה דבר מיוחד במינו. אבל, זה רק א'. יש גם ב':

היה רבינו זצ"ל אומר את המשנה בפרקי-אבות: "עז-פנים לגיהנום- ובושת פנים לגן עדן". יש פה שוני. אפשר היה לומר : עז פנים לגהינום, ביישן- לגן עדן.

או עזות פנים לגיהנום , בושת פנים לגן- עדן.

אבל כאן: עז  הפנים נקרא האיש. עז פנים לגיהנום. ובושת-פנים- זאת המידה. למה השוני הזה?

היה רבינו זצ"ל אומר ככה: גהנום- זאת בריאה משונה מאד. מכוערת, גרועה. איך ייתכן שרבש"ע שברא עולם מלא טוב: "טוב ד' לכל ורחמיו על כל מעשיו" – איך ייתכן שהוא ברא גהינום? כן, מין בריאה כ"כ סותרת את כל הטוב- לא מתאים לעולם! אלא מה – מוכרחים להעניש את החוטאים. אבל האמת היא: שאפשר היה  להעניש אותם גם בגן עדן.

כתוב , בגן-עדן ,  שיש כל מיני מדריגות שם: צדיקים יושבים, ולא כתוב: ועטרות בראשיהם. אלא- ועטרותיהם בראשיהם, ונהנים מזיו השכינה. ז"א- כל אחד, העטרה שהוא בנה לעצמו  שהוא יצר לעצמו במעשיו הטובים- היא מעטרת את ראשו. עטרותיהם בראשיהם. וכתוב שבגן עדן – כל אחד נכווה מחופתו של חבירו. לא משנה אם אתה מצייר את זה כעטרה, או אתה מצייר את זה כחופה.  אתה מתאר את  הציור של אנשים שהם- יש לכל אחד חופה. יש לכל אחד עטרה. וכל אחד רואה את העטרה של חבירו, את החופה של חבירו. לפעמים – אתה נדהם: אדם שבעוה"ז לא החשבת אותו כלום. היה בעיניך איזה מין אדם לא שווה. ואתה היית בעיניך  אדם חשוב ונכבד, בעל מעשים. וכו'. ומי הוא?- סתם. עלוב!

ופתאום אתה בא לעולם האמת, מתברר לך- הפוך! אתה המסכן העלוב. איזה חופה יש לך על הראש?- שק קרוע!

וההוא? משהו  מבד יקר, עשוי מאיזה בד משי, אטלס , קטיפה. ורקמו אותו בחוטי זהב וכסף. ואבנים טובות ומרגליות מתנוצצות שם. משהוא אדיר! אתה חושב בלבך- אני עם כל כוחותי, עם כל כשרונותי- לאן הגעתי? וההוא- בלי כלום,  אדם  שלא שווה שום דבר! כך חשבתי . לאן הוא הצליח להגיע? איזה בושה. איזה חרפה. איך אתה מתבייש מעצמך! והבושה הזו מתוארת בדברי חז"ל- כויה! כל אחד נכוה מחופתו של חבירו. אתה מתבייש בפני עצמך – איך בזבזתי את כל כוחותי. איך לא עשיתי כלום- הנה עכשיו בעולם הזה אפשר לשקר, אתה יכול להראות כמשהו מאוד חשוב .  אף אחד לא יודע שאתה לא שווה כלום. אבל שמה – הכל גלוי. זה צורב. זה שורף. זאת כויה! מה זה גהינום- אש! שורף , כויה, נכוים. אפשר להכוות גם בגן-עדן. לא צריך גהנום. אלא מה – בשביל שד' יתן לנו את העונש בגן-עדן, שאותה הכויה הכרחית, לקבל אותה בגן-עדן, צריך בשביל זה, מינימום של מידה אחת והיא:

בושת פנים. אם יש קצת בושת-פנים, אפילו לא ביישן, בושת-פנים, קצת. קצת בושת פנים – כבר אתה יכול לקבל את עונשך בגן-עדן. לא צריך גהנום. אבל עז-פנים. בשבילו נברא הגהנום. כי הוא לא יעזור לו – לא תעזור לו הכויה של גן-עדן. הוא לא יכווה ! אם אין לו בושת פנים – הוא יהיה שווה-נפש. ז"א- עז פנים. כנוי חדש. מלבד מה שמותר לקרותו רשע, למענו, צריך היה רבש"ע לצאת מגדרו, ולברוא גהנום. ליצור גהנום. כבוד גדול בשביל עז הפנים.

אבל , יש עוד יותר חריף: היה רבינו זצ"ל אומר: יש, כתוב-:"דבר ציוה לאלף דור". נו, יש צורך בהכנה בשביל מתן-תורה. דבר ד'. רבש"ע כיון, לתת אותו, לעולם, לתת את התורה לעולם אחרי אלף דור. אדם צריך, קדמה דרך ארץ לתורה. אדם צריך הרבה להכשיר את עצמו – מידות טובות, ועדינות, כדי שאפשר יהיה לתת  לו תורה. רבינו זצ"ל תמיד היה מדגיש לנו שאת התורה קבלנו ממשה רבינו. אבל מידות טובות יש לנו עוד מאברהם אבינו. מידות טובות, הן עוד קודמות לתורה. הן הבסיס שעליו נתנה התורה. כל חומש בראשית כולו הוא הקדמה לעיקר התורה שהוא בחומש שמות.

כשסוף סוף מופיעה האומה הישראלית, הצבור הישראלי, כשיוצא ממצרים – נולד העם.

 מקבל את התורה, בונה את בית הבחירה, בונה את המשכן. בינתיים, בדרך. פה מתחילה, מתחיל עיקרה של התורה – שכל עניינה הוא כפי שאומר רש"י בתחילת החומש: "מה טעם פתח בבראשית,  הרי היה צריך להתחיל מהחודש הזה לכם שהיא מצוה ראשונה שנצטוו ישראל?  ז"א- עקרה של התורה היא: מצוות וסדור החיים של האומה הישראלית. אז איפה שמתחילה האומה הישראלית , איפה שמתחילה המצוה הראשונה לאומה, לצבור – הישראלי, שם ראויה להתחיל התורה. "מה טעם פתח בבראשית? " אלא, אומר רש"י: משום ארץ- ישראל.  משום הפסוק הכתוב בתהילים: "כח מעשיו הגיד לעמו לתת להם נחלת גויים. שאם יאמרו אומות העולם- כפי שהן גם היום אומרות: ליסטים אתם.  שכבשתם ארצות שבעה עממים – אנחנו אומרים להם: הארץ כולה של הקב"ה  הוא בראה ונתנה למי שישר בעיניו. ברצונו נתנה להם- ברצונו נטלה מהם ונתנה לנו". כן, בשביל הבסיס של, בשביל שנבין מה אנחנו עושים בארץ הזאת. בשביל שנבין- שלנו היא שייכת ולא לפלשתינאים.  בשביל זה יש צורך בחומש בראשית- בשביל זה יש צורך בספור מעשה הבריאה. שהרבה אנחנו בין כה וכה, לא מבינים ממנו.  לפחות אנחנו  – שד' ברא את העולם. שהעולם הוא שלו. הוא בעל בית פה, הוא יכול לתת את הארצות – למי שהוא רוצה. אבל חוץ ממעשה בראשית,  יש פה עוד המשך :

כל החומש בראשית הזה הוא מדבר על אבותינו. שהנצי"ב כותב – במה הם מתאימים להיות נכתבים בספר בראשית, בספר הבריאה?- מפני שהם מקיימי הבריאה.

הם מקיימי הבריאה, כי הם, היחסים שלהם עם בני-אדם הם כאלו, שכך יכולה הבריאה להתקיים. זה מה שמקיים את הבריאה.  היחס האנושי הטוב שבין אדם לחבירו.

התורה מתארת לנו, איך בימיהם עוד לא היה עם ישראל. איך הם היו טובים וישרים לעובדי עבודה זרה מכוערים. כל כך במסירות נפש היו אתם.  כל כך באהבה ובהטבה- שאי אפשר לשער. וזה הבסיס למתן- תורה. אחר-כך, על גבי הבסיס הזה, כשאנחנו זוכרים את כל המידות הטובות האלו שירשנו מאבותינו, נחלנו מהם – ועל בסיס המידות הטובות הללו,  על בסיס דרך הארץ הזה, הגענו עד למשה רבינו. עד למתן-תורה. אז אנחנו מבינים למה יש צורך בהקדמה הארוכה הזאת. אנחנו צריכים להיות מוכשרים אליו. זאת אומרת, זה לא רק אנחנו. אנחנו וודאי, שאנחנו מקבלי התורה. אבל התורה נתנה לעולם בכללו! התורה ניתנה לעולם על ידי האוזן הקשבת, מי שיודע להקשיב, מי שיש לו אוזן. מי שאפשר לאמר, מהווה האוזן של הגוויה האנושית. האומה הישראלית. המוח, הלב. האוזן. כוח הקליטה של האנושות – שם ניתנה התורה- בשביל העולם כולו.

לכן- כל העולם שותק כשנתנת התורה. כל העולם בדריכות . לא רק אנחנו. הצפור לא צייצה, עוף לא פרח, שור לא געה.  הים לא זע , מלאכים לא אמרו קדוש.

כל הבריאה, כל העולם שותק ומחריש כשיוצא הקול. זאת-אומרת, יש פה עולם שלם שקשור. נשמת העולם כולה מצפה למתן-תורה. העולם צריך הכשרה. לא פשוט.

האדם צריך הכשרה, אנחנו צריכים הכשרה.

רבונו של עולם קובע  שהעולם צריך הכשרה של אלף דור, בשביל שהתורה תהיה ראויה בכלל להנתן. אלף דור של עדינות, של אצילות, של הכשרה, של מעשים טובים, של מידות טובות- בשביל שאפשר , שראוי יהיה העולם, שתנתן בו תורה. הרי העולם לא יכול לחכות כל כך הרבה. בסופו של דבר העולם כל כך צמא, כל כך זקוק לתורה, עד שרבונו של עולם נתן אותה אחרי כו'  דורות. כו' דורות קדמה דרך-ארץ לתורה. אנחנו חושבים  לפעמים, שאם אין דרך ארץ אנחנו אומרים- אה, אין להם תורה. ניכר שאין להם תורה. אין להם דרך-ארץ.  אבל, צריך לדעת: שדרך ארץ קדמה לתורה. נכון, שאחר כך, כשהתורה באה על גבי השכלול של דרך-ארץ, כשבאה  אחרי ההכשרה של המידות הטובות של האבות, שאנחנו מגיעים ליציאת מצרים ולמתן-תורה, אז התורה עוד משכללת , עוד מזככת את המידות שלנו. אחרי זה אנחנו מוצאים את משה רבינו, התלמיד-חכם. במעלות של מידות עוד יותר גבוהות משל האבות. אברהם אבינו כשהוא מתפלל על אנשי סדום – אז הוא מעמיד תנאי:  "אולי יש שם חמישים צדיקים", אולי יש שם- הוא הולך ויורד עד עשרה יותר מזה הוא לא  מבקש.

משה רבינו- הוא לא מעמיד תנאים. אתה חייב לשאת את חטאת העם הזה. אתה חייב לסלוח! בלי תנאים. לא, אולי יש שם חמישים צדיקים . בעם ישראל: "אם תשא חטאתם- ואם אין, מחני נא מספרך אשר כתבת". רבינו זצ"ל היה אומר: אם אין – אני ברוגז אתך! אני מנתק יחסים אתך. לא רוצה להיות כתוב בספר שלך- לא רוצה עולם הבא שלך! לא רוצה קשר. כך  מדבר משה רבינו. זאת אומרת, מסירות הנפש של משה על עם ישראל, היא יותר גדולה ממסירות הנפש של אברהם אבינו  על אנשי סדום. יוצא עוד- שהתורה עוד מגביהה, עוד משכללת ומזככת את המידות עוד יותר. אבל הבסיס צריך להיות מידות טובות. בלעדיהן- אי-אפשר לתת תורה. טוב, אז רבונו של עולם עוד מצמצם. העולם מאוד זקוק. אחרי 26 דורות, לא אחרי אלף דור. אבל, מה יהיה עם כל אלה הנותרים, כל הדורות הנותרים של אנשים לא מתוקנים, ולא משוכללים, אנשים בעלי מידות רעות, גסות? איך אפשר, אם התורה צריכה להינתן אחרי אלף דור, זה אומר שיש פה, תשע מאות שבעים וארבעה דורת לא מתוקנים. מה יהיה אתם?

אותם- אומרים חז"ל- פזר הקב"ה בכל הדורות. ככה, מעט מעט בכל דור. אלו  הם עזי הפנים שבדור. כך אומרים חז"ל.

אבל- חז"ל קוראים להם בעוד שם. ואומרים, אלה הם נשמות שקומטו! נשמות שקומטו. אלה עזי הפנים שבדור. נשמות שקומטו. זה דבר מאוד משונה.  כי אנחנו- נשמות  מקומטות, נשמות עם גיבנת, נשמות מעוותות.

זה דבר משונה. אף פעם לא שמענו דבר כזה !

אנחנו אומרים בבוקר: "אלוקי נשמה שנתת בי טהורה היא ." וזה הנוסח המדוייק. יש מי שרוצה לומר רק טהורה. "נשמה שנתת בי טהורה". אז אומרים המפרשים, זה נוסח לא נכון. הנוסח הנכון, המדוייק הוא: "נשמה שנתת בי – טהורה היא." למה ?  זה מדגיש – היא בטהרתה עומדת. אדם, יכול במעשיו הרעים- להרוס את גופו. יכול אפילו לפגוע בנפשו. יכול אפילו , במצבים מיוחדים, לפגוע ברוחו. אבל לפגוע בנשמתו– זה אי-אפשר!

הנשמה נשארת בטהרתה. היא בטהרתה עומדת. נשמה שנתת בי- טהורה היא! היא בטהרתה עומדת. ופה פתאום, עז פנים, זה אדם- זה היוצא מן הכלל! שאצלו, גם הנשמה היא בעלת מומים. זאת כבר פגיעה בשורש החיים! נשמות שקומטו. הם עזי פנים שבדור. קמט בנשמה, גיבנת בנשמה- זה משהו מזעזע!  מאין יונק האדם הזאת את חיותו?

שאלה: זה בבחירה או לא בבחירה?

תשובה: רבינו זצ"ל לא אמר. אני לא יודעת. אבל , יכול להיות שלא בבחירה. יכול להיות , שזה מן טיפוס כזה, אבל מן הסתם בכל זאת – יש בחירה חופשית בעולם. אולי משהו אפשר לעדן ולשכלל. על כל פנים, מה שפה בולט מאוד, מה זה עזות פנים. עד כמה עזות פנים היא נוראה, עד כמה היא היפך כל המהות הישראלית.  סליחה?

שאלה: זה לא יכול להיות אדם מישראל?

תשובה: מן הסתם. מן הסתם זה לא יכול להיות אדם מישראל. אנחנו אציליים. אנחנו – רחמנים, ביישנים וגומלי-חסדים. ( הרב צוקרמן שליט "א מתלמידי הרב צ"י זצ"ל נשאל: האם לנשמות מקומטות יש בחירה.  וענה – שכן.)

הביישנות הזו היא כולה היפך מעזות פנים. כולה היפך מחוצפה. כולה אצילות,  ועדינות, וזכירת: "דע מה למעלה ממך". והיא, אגב מעידה- גם כל הפנימיות והעמקות הזאת, על שתי המידות, שתי התכונות  שמשני צדיה, הרחמנות וגמילות החסדים. כמה הן עמוקות, כמה הן נובעות משורש הנשמה. כמה הן אמיתיות. כמה הן הטבה לזולת, לא דאגה לעצמך. אבל זה רבינו זצ"ל אומר- זה מינימום. זה הבסיס האנושי הפשוט. יש לנו מדריגות למעלה מזה.

המדריגה השניה, שהיא למעלה מרחמנים ביישנים וגומלי חסדים,

ותדעו לכם, סליחה, שאני עוד חוזרת אל הענין הזה. יש עוד הרבה מאוד מה לומר בענין הזה , אבל אומות העולם יודעות את הדבר הזה. הן,  רבינו זצ"ל היה מספר לנו ספור:

 בזמן מלחמת העולם הראשונה, היו אחרי המלחמה מגיפות קשות, אנשים חלו. היו מתים. ועל דלת של איזה רופא (הוא אמר לנו את שמו, אני לא נזכרת בשמו) (דר' רייכנבאך . מתוך הספר רבינו הרב צבי יהודה הכהן זצ"ל מאת הרב שלמה אבינר עמ' 35)   על דלת של איזה רופא יהודי, דופקת איזה גויה בלילה, והוא אומר לה: אני תיכף בא, אני רק מתלבש, לוקח את התיק שלו, יוצא – בשביל לבא אל הבן שלה החולה. טוב, הולכים, הולכים, הולכים. העיר גדולה מאוד. בשוויץ. אני כבר לא זוכרת באיזה עיר הוא אמר, אבל ספור שהוא היה שם, הוא ידע, אמר את שם העיר, אמר את שם הרופא. הולכים דרך ארוכה והרופא שואל אותה:" תגידי, לי, איפה אתם גרים? אז היא אומרת מקום עוד יותר מרוחק. ובכל המקום הזה, בכל הדרך הזאת – אין עוד רופא מלבדי? אז היא אומרת לו: יש רופאים. אבל אתה יהודי. אתה תבין. אתה תרחם".

הם יודעים את זה אבל. הם יכולים לדבר עלינו כמה שהם רוצים. שאנחנו אכזריים. יכולים להעמיד את ראש הממשלה שלנו למשפט  בינלאומי – על פשעי מלחמה, וכל זה המצאות, כל מיני המצאות אנטישמיות – יש להם בשבילנו. אבל בסתר לבם, הם יודעים בדיוק גם איפה להלחם בנו. הם יודעים מה מכאיב לנו, הם יודעים מי אנחנו!

 הערה  של אחת התלמידות: בודקים אותנו במידה של רחמנות.

מורתנו: נכון. זה כבר דבר עתיק יומין.

מסופר, שאחאב מלך ישראל, אשתו היתה בת למלך צידון. מן הסתם היא התגיירה, אבל כזה פרצוף היה לגיור שלה. ככה היא התנהגה אחר כך. מכניסה לארץ עבודת גלולים.  המצב הגיע לידי כך, שאחאב היה הורג את  הנביאים. וכהני הבעל והאשרה היו מקבלים את משכורתם – מקופת הממשלה. אוכלי שולחן איזבל היו. זאת אומרת משולחנה של איזבל- שרת החינוך- הם קבלו  את משכורתם . ז"א , התרבות הרשמית, החינוך הרשמי של מדינת ישראל בימי אחאב היה עבודת הבעל והאשרה. והנביאים – היו הורגים אותם, פשוט הורגים אותם בחרב. והיה צריך עובדיה הנביא –שהיה הממונה על ביתו של אחאב, להחביא  100 נביאים בשתי מערות. לכלכל אותם לחם ומים מעיניו של אחאב. ומתואר בנביא, איך בסוף מלחמה נוראה, שלחם בן-הדד, לא לבדו – הוא אסף 32 מלכים אתו למלחמה נגדנו! היתה מלחמה נוראה. כן זכינו ונצחנו במלחמה הזאת. ובטוב לבו- בשמחתו של אחאב מן הנצחון- מנצלים עבדי בן-הדד, שהצליחו לברוח , להבריח אותו מן המערכה, הסתתרו, והם אומרים לו- עבדיו של בן הדד: שמענו שמלכי ישראל מלכי חסד המה, ולך תמסר לאחאב. אולי הוא ירחם עלינו. אז הם משאירים אותו במחבוא , והם יוצאים מן המחבוא, והם יוצאים אל אחאב ואומרים לו: כה אמר עבדך בן-הדד. אני כבר לא זוכרת את המילים. תן לי לחיות. תחיה אותי. אה, הוא חי- אומר אחאב. אחי הוא! בסדר.

 והם כאלו ערמומיים- כמו הגויים של היום- תיכף הם שמים בנחשות. כתוב: והאנשים ינחשו. הם ככה אורבים- איך לדבר. באים ואומרים: כך  אמר עבדך בן-הדד. תחי נא נפשי. אבל הם שומעים שאחאב אומר: אחי הוא! אז הם תיכף משנים את הנוסח: כה אמר אחיך בן הדד. הוא מעלה אותו על המרכבה את בן-הדד, וכן הם מתחפשים, שמים חבלים בראשיהם, שקים למתניהם. כבר אחים! לא משנה מה הם עשו לנו אתמול שלשום. איך הם העמידו את כל העולם נגדנו , פתאום נעשינו אחים. ולשנה האחרת, לחמו עוד פעם, ובאותה מלחמה גם נהרג אחאב.

ואגב ,בא נביא , אחד מבני הנביאים , בא אל המרכבה, עוצר את המרכבה של אחאב , באיזה מין תחבולה, ואומר לו על הדבר הזה – בתוך המרכבה נמצא אתו בן-הדד מלך ארם המנוצח, שנהיה "אח" פתאום. אומר לו הנביא: "יען שלחת את איש חרמי מיד, והיתה נפשך תחת נפשו,  ועמך תחת עמו." (מלכים א' כ/מב)

ז"א , עמדנו עוד הרבה לפני אחאב, אצל שאול המלך. כנראה שזה שייך אל התחלת הממלכתיות שלנו. הטעות ברחמנות יתר. רק צריך גם לזה לשים לב- שאנחנו טועים ברחמנות יתר, צריך לשים לב – במה טועים עם ישראל- ובמה טועים אומות העולם. מה היא הטעות שלנו?- שאנחנו מרחמים איפה שלא צריך היה לרחם. ממילא, זה גם גורם אכזריות, איפה שצריך לרחם! אבל, על כל פנים,  כן, לכן צריך מאוד להזהר, לא לרחם איפה שלא צריך. ללמוד מן הדבר הזה, לא לרחם איפה שלא צריך.

אבל על כל פנים, יש פה מקום  לשים לב,  במה אנחנו נכשלים –  איפה הממלכתיות שלנו כושלת, ואיפה באמת הממלכתיות שלנו עומדת!

אצל דוד המלך כתוב אחרת. אצל דוד המלך כתוב, הוא מבקש מאת ד': "ארדוף אויבי ואשיגם- ולא אשוב עד כלותם."  והוא אומר: " גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע- כי אתה עמדי". אז הרב מפרש:  "לא אירע רע"- לא שאני לא מפחד שיקרה לי משהו רע במלחמה, אני הולך בגיא צלמות. בצל המוות, בתוך שדה הקרב,. ולא אירא רע- לא שאני לא מפחד שאיזה חץ ינחת בי, אלא "לא אירא רע"- אני לא מפחד שאני נעשה רע!– מפרש הרב ב"אורות"-: אני לא מפחד שאבדתי את המגמה האלוקית שלי. אתה עמדי! המגמה האלוקית היא שתובעת ממני להיות רע כלפי הרעים- להיות טוב כלפי הטובים. להשמיד את הרשע מן העולם. אני לא מפחד שאני נעשה רע. טוב, אז זהו למוד גדול – לאומי. אז על כל פנים, תשימו לב, עד כמה, הרחמנות, העדינות, הענווה והצניעות, הן תכונות האופי היסודיות של עם ישראל. דוד המלך, אותו  דוד המלך שהוא אומר בענוותנותוו:"אנוכי תולעת ולא איש, שפל אדם ובזוי עם". עוד נגיע אל הדבר הזה.

כן אנחנו נתקדם במידות,  נעלה אל המידה השניה:

ב) ענוים

ישראל ענוים. ככה. אלו הן תכונות, קומפלימנטים, שהם מפוזרים בכל הש"ס. כל מקום  על דרך אגב, חז"ל אומרים: שלשה סימנים באומה זו: רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.

ענווים, בסדר ענווים. כבר מתוך השרוול- מוציאים את זה. תוך כדי דבור. זה מובן מאליו. ככה זה. ככה הם ישראל. הדבר הזה הוא פסוק. גם כן בתהילים: "כי רוצה ד' בעמו- יפאר ענווים בישועה". עמו- הם ענווים. חז"ל אומרים- כמה הענווה טיפוסית לנו. אומרים חז"ל על פסוק: "חשקתי בכם ", שאומר ד' לישראל – אומרים חז"ל- כי אתם המעט מכל העמים. כי אתם ממעטים עצמכם בפני. ומביאים חז"ל דוגמאות של כמה מלכים מאומות העולם- שד' נתן להם גדולה, ותמיד לקחו לעצמם יותר ממה שמגיע להם- בעטו והתגאו:

נתתי גדולה לפרעה מלך מצרים- אמר: "מי ד' שאשמע בקולו?"

נתתי גדולה לחירם מלך צור, אמר: "מושב אלוהים ישבתי בלבב ימים".

נתתי גדולה לנבוכדנצאר – אמר: "אעלה על במותי עב- אדמה לעליון".

כל אחד, ד' נותן לו גדולה, פרעה גם אמר- "לי יאורי ואני עשיתיני".

כל מי שמקבל גדולה אצל אומות העולם- הוא כבר חושב שהוא אלוהים. לעומת זאת, מביאים חז"ל שלש דוגמאות מעמנו-מי מאתנו שקבל מעלה. שלש דוגמאות, שהן שלש תחנות בתולדות ישראל:

נתתי גדולה לאברהם- אמר: ו"אנכי עפר ואפר."

נתתי גדולה למשה ואהרון- אמרו: "ונחנו מה?"

נתתי גדולה לדוד אמר: " אנוכי תולעת ולא איש, שפל אדם ובזוי עם".

היה רבינו זצ"ל אומר: כל אחד משלשת האישים האלו, הבטוי של הענווה שלו, הוא יותר גדול משל חברו.

כי אברהם אומר: "עפר ואפר". אבל עפר ואפר, זה עוד משהו. יש עפר ויש אפר!

משה ואהרן אומרים: "ואנחנו מה". תוהים על עצם המציאות.

דוד המלך , הוא כבר מוציא את עצמו מכלל האדם בכלל: "תולעת ולא איש!"

שאלה: אבל עפר ואפר זה פחות מבעלי חיים – מתולעת?

תשובה: כן, ובכל זאת, יש פה משהו, אני אדם כמו אפר, אבל כשאתה אומר על עצמך תולעת ולא איש – זה משהו חריף יותר. ואפשר היה גם לחשוב, איך זה ייתכן שכל אחד מהם, הולך ועולה במעלות הענווה. אולי באמת, כל אחד פחות שווה מחברו? אבל, האמת היא הפוכה. כי אברהם אבינו, מדבר פה על האומה הישראלית. התכונות של האומה שלנו, לעומת התכונות של אומות העולם. אברהם אבינו הוא אמנם איש חשוב מאוד- אבי האומה שלנו.

אבל, עדיין אין אומה! הוא באמת עדיין מצד עצמו. לא רואים את האומה אצלו. היא עוד לא נמצאת.

משה רבינו – הוא כבר מלך ישראל! : "ויהי בישורון מלך בהתאסף ראשי עם יחד שבטי ישראל". זה משה רבינו.

משה רבינו הוא כבר מוציא את עם ישראל ממצרים.  נו, אז כבר רואים משהו, הוא כבר מלך של אומה. תתגאה יותר. לו – עוד פחות. מבחינת ההופעה החשובה הלאומית הוא עניו יותר. ודוד המלך , זה כבר לא עם במדבר, זה כבר עם בארצו, ששלום לו מכל אויביו מסביב, לא שלום כמו שאנחנו עושים, אלא דוד המלך- לוחם: "ארדוף אויבי ואשיגם, ולא אשוב עד כלותם."  לוחם בהם. מכניע אותם. כולם משלמים לנו מס, והתוקף של העמדה של השלטון- היא אדירה!

העם מסודר- על נחלותיו, והארץ רחבה ובטוחה, ודוד המלך- הוא פשוט: "תולעת ולא איש. שפל אדם ובזוי עם"!

 אין . משפיל את עצמו עוד למטה. מדריגתו, מדריגת שלטונו היא גבוהה מאוד. והענווה היא עוד פי כמה.  זה שייך אל האומה הישראלית.  עם של ענווים. טפוסיות של ענווים. צריך אולי רק להשלים ולומר: ענווה- זו לא רמאות עצמית. ענווה זה לא שקר. זה לא שאדם אומר: באמת אני לא שווה שום דבר, אבל בתוך לבו הוא יודע שהוא שווה הרבה. חלילה- לא ככה . אלא, ענווה, היא התכללות. ענווה היא החזרת התכונה אל מקורה.  כשאתה יודע שאתה נכלל בכלל ישראל, בנים אתם לד' אלקיכם, רבש"ע מילא את האומה הזאת בכל מידה טובה, בכל מעלה, אז אתה מוצא בעצמך ג"כ מהמעלות של ישראל. וכי אין בנו בושה? וכי אין בנו רחמנות? וכי אין בנו ענווה? יש. אנחנו יכולים. כל אחד יכול למצא בתוכו, הרבה כוחות, הרבה מידות טובות, הרבה כשרונות יפים. אבל כל זה אדם חש – שזה לא שלו. לא מגיע לי צל"ש על זה. קבלתי במתנה. כך נוצרתי. רבש"ע יצר יצירה נפלאה, יצר אומה ישראלית, וממילא כל אחד מהאומה הזאת יש משהו שמכוחותיה, מכשרונותיה של האומה, שמתנוצץ בכל יחיד ויחיד. אין אדם מישראל שאין בו אצילות מה. משהו מהגובה הלאומי שלנו. אבל כל אחד גם חש, שזה לא שלו. שזה לא הוא עבד על זה- מגיע לך צל"ש על  זה שיש לך עיניים כחולות יפות?

זה לא אני עשיתי! זה רבש"ע נתן בי מהכוחות של ישראל, ונתן בי למען עם ישראל. בשביל להוציא את זה אל הפועל בצורה שתהיה לברכה לישראל . והאם, כל אחד ישאל  את עצמו שאלה: והאם, אני הוצאתי  אל הפועל לפי כוחי? והאם אני עשיתי מה שאני מסוגל באמת לעשות? ואז, הענווה אומרת- לא, אני רחוק מאוד , מלהוציא אל הפועל. רחוק מאוד איך אני חי לעומת איזה אוצרות יש בי. איך אני יכול לחיות. הענווה היא חשבון. הענווה היא התכללות בכלל. הענווה היא החזרת כל הכוחות והכשרונות אל מקורן. אל רבש"ע נותן הכוחות. והאדם שואל את עצמו בחשבון הנפש שלו : מה הוא עושה עם זה. ואז באה הענווה. ואז באה הבושה. הן קרובות זו לזו. הענווה והבושה. אלא , שהבושה היא ביחסים שבין האדם לחברו, הענווה- זה גם כלפי מעלה. לא רק מידה חברתית, אלא היא כבר כלפי רבש"ע, יש פה אצל משה רבינו כתוב : "ויסתר משה את פניו כי ירא מהביט אל האלוקים". במעמד הסנה. יש פה איזה, זה יותר מבושה שבין אדם לחברו. זה כבר ענווה כלפי מעלה. גם ביחסים שבין אדם לחברו יש ענווה. וזה כבר מתחלק.

המידה הבאה היא:

ג) מאמינים

זה כבר הכל כלפי מעלה. בענווה עוד גם ביחסים שבין אדם לחברו, אבל אמונה זה כלפי רבש"ע. מאמינים בני מאמינים. אנחנו.  משה רבינו מקבל נזיפה, כשהוא מנסה להתנגד לשליחותו להושיע את ישראל  ואמר: "והם לא יאמינו לי- ולא ישמעו בקולי", אז אמר לו הקב"ה: אתה אין סופך להאמין.  שנאמר: "יען כי לא האמנתם בי להקדישני" (במדבר כ/יב).  במי מריבה. אבל הם- מאמינים בני מאמינים!

איך אתה יכול לאמר עליהם- לא יאמינו?! מאמינים- שנאמר: "ויאמינו בד' ובמשה עבדו". אח"כ, אחרי, אעפ"י שיש גם לפני כן: תיכף כשמשה בא כתוב: ""ויאמן העם". ואח"כ מתווספת עוד מדריגה של אמונה. אומר הרב,  אחרי שנפלו בה כמה ספיקות, דבר מעניין מאוד, אבל אין פנאי להגיד אותו. בני מאמינים- שנאמר באברהם, כשהוא כבר קרוב למאה שנה, ואין לו ילד- וד' אומר לו- מוציא אותו החוצה: "הבט אל הכוכבים, כה יהיה זרעך". "ויאמן אברהם בד', ויחשבה לו צדקה". תכונת אופי של מאמינים. מאמינים בני מאמינים. כשכתוב "מאמינים בני מאמינים"- זה משהו עמוק. שורשי. בטבע- נחלנו את זה מאבותינו. לא רק איזו מידה חדשה קנויה מהיום. זה משהו שמתנחל אצלנו בדורות. וכל דור מוסיף בו עוד מדריגות של אמונה. כולל הדור שלנו. שצריך כ"כ להתחזק באמונתו, מתוך המציאות המסובכת שאנחנו נתונים בה, ואנחנו יודעים שהקב"ה גואל את ישראל, ואנחנו יודעים שזאת תקופה שתחלוף. ושזה רק בסופו של דבר יוציא אל הפועל כוחות ישועה עוד יותר עליונים.

רבינו זצ"ל היה אומר: אמונה זה מלשון – אמון. יש בנו אמון ברבש"ע.  כ"כ הרבה עברנו יחד. מה לא עבר עלינו? יש לנו מלא – האמון. כבר בחרנו ונבחרנו ואנחנו מאמינים בעומק הנפש. דבקים בקב"ה, מאמינים בו, סומכים עליו, נותנים בו אמון מוחלט. כשהאמון הזה הולך וגובר, כשהאמון הזה נעשה כ"כ ממלא את הנפש בכל החיים, אף רגע אחד אין הסחת דעת מן הקשר האלוקי, מן האמון האלוקי, פה צומחת –נבואה. זאת המדיגה הבאה. אחרי מאמינים.

ד) נביאים

"הנח להם לישראל- אם לא נביאים, בני נביאים הם"- כך כתוב. זה נאמר ביחס לאיזו מצוה. ערב פסח שחל להיות בשבת. וישראל לא יודעים איך אפשר לטלטל את הסכין של השחיטה, בשביל לשחוט את קורבן פסח, אל העזרה אל ביהמ"ק. והלל הזקן הוא עמד על ישראל באותה התקופה, הלל הזקן עלה מבבל, וכשראו בני בתירא את גדולתו, אז הם ירדו מתפקיד הנשיאות, ונתנו אותו להלל. הוא ראוי להיות הנשיא ולא אנחנו. ואז הלל אמר להם: אתם יודעים, הוא אמר, איזה בטוי של גאווה: מה גרם לכם, שהייתם צריכים למסור את הנשיאות לאיזה עולה חדש שבא מבבל? שלא שמשתם את גדולי הדור- את שמעיה ואבטליון. וכיון שהתגאה, אפשר לחשוב מה הגאווה הגדולה, שהוא נוזף שהיו שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון. ולא מספיק שמשתם אותם ,יותר משמוש שני ת"ח הגדולים שבדור, כיון שנתגאה, נסתלקה ממנו הלכה. באו ושאלו אותו: איך מטלטלים את הסכין בערב פסח שחל להיות בשבת? אומר- וידעתי את ההלכה- ושכחתי. אלא מה?  מחר, ערב פסח, נצא ונראה איך העם נוהג" – "הנח להם לישראל," אומר הלל.  "אם אין (לא) נביאים הן , בני נביאים הן". אנחנו נראה איך העם נוהג- נדע מה ההלכה. למחר, מי שהפסח שלו טלה- תוקע את הסכין בתוך הצמר שלו- ומי שהקרבן שלו גדי- קשר אותו בין קרניו. אומר הלל: כך באמת למדתי. כך ההלכה . עם קדוש. עם של נביאים. שאפילו בעולם המעשה של החיים ההלכתיים, ישנם דברים שהעם לא צריך לשאול. זה חי ומבורר, זה עובר מאב לבן, נביאים , וכמו שאמרתי. אם לא נביאים- בני נביאים. זה לא אם לא נביאים אז לפחות בני-נביאים. אלא בני נביאים- זה יותר נביאים. בני נביאים זה אומר- משהו שורשי. זה לא רק נביאים בפועל כרגע. הנבואה אצלנו- בדם. הנבואה היא תכונת אופי שעוברת ומתנחלת מדור לדור. כרגע אין לנו. בשבילנו הנביא הוא לא איש פרטי. הוא מיועד למסור את דבר ד' אל האומה. וממילא כשהאומה חולה- אז החושים הטבעיים, הבריאים שלה- הם לא פועלים. כשלא רוב האומה בארצה, כשאין חיים לאומיים, אז עם חורבן בית ראשון, פסקה הנבואה מישראל. היום כשאנחנו ב"ה חוזרים אל אדמת הנבואה, כשאנחנו ב"ה הולכים ומתקבצים, ויש לנו חיים לאומיים, ככל שיתחזקו החיים הלאומיים שלנו, ככל שירבו ישראל ויתקבצו  ויתרכזו בארץ, אנחנו הולכים ומתקרבים אל חזרת הנבואה לישראל.

אין כל ספק, שאנחנו הננו, סבתות וסבתות של סבתות של נביאים. זה רק שאלה של זמן. זה יבוא. יש לנו גם עבודה להכשיר את עצמנו לכך. הכבוד הגדול הזה צריך –מעלה. שתמשיך להתנחל בדורות. נביא צריך הרבה בסיסים. כמו שהאומה צריכה להיות בריאה. גם הנביא צריך להיות איש בריא. בריא בגופו, בריא בנפשו, בריא בעולמו הרוחני. צריך להיות חכם. תלמיד חכם. צריך להיות גבור. בריא, לא חולה . עשיר. גם שלא חסרה לו- שלא תפוס , ולחוץ בגלל הבעיות הכלכליות שלו. אדם בעל חושים בריאים, בעל כח המדמה. יש הרבה מה להרחיב פה. אי-אפשר. אני תיכף אסיים. אבל, זה משהו עמוק. תכונת נפש. אם לא נביאים- בני-נביאים. אם זה לא מופיע כרגע בפועל באומה, הנבואה. הנבואה מושרשת בנו, זה כמו גנב בן גנב. אחד שבעומק החיים יש לו את התכונה הזו. אי-הסחת דעת מהנוכחות האלוקית. מהאמון, מהקירבה אל רבש"ע. זאת היא הנבואה. עד כדי שכל החושים דרוכים.  הכל קשור אל המציאות האלוקית. ועל גב זה –

המדריגה החמישית:

ה) קדושים

ישראל קדושים: "קדושים תהיו כי קדוש אני ד' אלוקיכם". היה רבינו זצ"ל מדגיש , שקדושים תהיו כתוב בלשון עתיד. אז זה אמנם ציווי. אבל ציווי שכתוב בלשון עתיד. זה לומר לנו- לא רק אתם חייבים להיות קדושים אלא יש פה גם ייעוד- אתם עתידים להיות קדושים. אתם תהיו קדושים. לא יעזור שום דבר. כי אתם קדושים במהות. המהות הזאת מוכרחה לצאת אל הפועל. אתם עתידים גם להיות קדושים. ומתוך כך אתם מחוייבים.  זה נדרש מכם להיות קדושים. תהיו מה שאתם במהותכם, מה שעתיד לצאת אל הפועל.

ופה בתוך הקדושה נמצאת הצניעות.

קדושים, יש פה גם צדדים של שלילה של "לא תעשה". יש פה גם צדדים של חיוב. קדושה זה רש"י מפרש: "קדושים תהיו: פרושים תהיו, מן העריות, הן העבירה. ההתרחקות מכל שלילה- מכל כעור. ההתקדשות מכל מה שמשפיל את כבוד האדם שנברא בצלם אלוקים. מן הכעור והדומה לו. זה שייך אל קדושתם של ישראל. ויש פה גם הרבה מאוד עשה טוב בקדושה.

שאלה:

תשובה: סליחה, עליון ,עליון מאוד. מה ז"א? התורה מבטיחה לנו, התורה אומרת לנו, אתם חייבים להיות קדושים, אתם תהיו קדושים! כי קדוש אני ד' אלקיכם. כי בנים אתם לד' אלקיכם. כי אנחנו שייכים יחד זה עם זה.

שאלה:.

תשובה: אני לא חושבת שזו תכונה ששייכת רק לאנשי ח"ן(חכמת נסתר) יש לנו היום, ב"ה אנשי קודש, יש בכל הדורות גם בדורות שאין נבואה, יש לנו גם מדריגות של חכם עדיף מנביא. הרב אומר: מה שלא עשתה הנבואה בדבריה חוצבי להבות-אש בשביל לשרש מעם ישראל כל מיני ע"ז, וכל מיני חטאים – עשתה החכמה.  בהרבצת תורה, בהרבצת תלמידים הרבה, במובן זה עדיפה עוד החכמה על הנבואה. יחד עם זה, אנחנו לא יכולים להסתפק בחכמה. אנחנו שייכים, אנחנו גם עם -הנבואה. אנחנו חוזרים אל אדמת הנבואה, ובעז"ה אנחנו נחזור אל הנבואה. אבל זה לא כל מידה תלויה אחת בשניה. אם לא עשיתי זה. אם לא מממשת את הרחמנות, אז  אתה כבר לא יכול להיות עניו. נכון שראוי היה שנעלה במעלות המידות גם על פי הדרגתן, אבל צריך לדעת את גודלה של הקדושה שהיא כ"כ עליונה- שהיא כוללת בתוכה את הכל.

אגב, ב"מסילת ישרים"- כדאי לכן מאוד ללמוד "מסילת ישרים". אפילו רק לקרוא, כמה פעמים לחזור לחזור, מהתחלה, מההקדמה- עד הסוף. לחזור, לא להעצר באמצע. לא לחשוב- מי אנחנו ממדריגות כאלו. איך אנחנו יכולים להשיג אותן. לא, ללמוד איזה מדריגות יש בישראל. זה לא משנה מי אני ביחס למדריגות האלו. קודם כל אני לומדת אותן. מכירה אותן. אני חוזרת עליהן עוד פעם ועוד פעם.  אולי אני ארגיש שיש משהו שאני יכולה להדבק בו. ב"מסילת ישרים"- הקדושה היא השיא.

הכל מתחיל מתורה. תורה מביאה לידי זהירות. זהירות לידי זריזות. השיא הוא – קדושה. קדושה מביאה לידי רוח-הקודש. רוח הקודש מביאה לידי תחיית – המתים.

תחיית המתים, אל תחשבו רק תחיית המתים שכל מת פרטי יחיה. אלא אנחנו חיים היום תחיית המתים. אתן מכירות את חזון העצמות היבשות של יחזקאל הנביא? "העצמות האלו כל בית ישראל המה". כדאי לכן לחזור על הפרק הזה. פרק לז' יחזקאל. בכלל- צריך הרבה ללמוד. לא לבזבז את הימים, לא לבזבז את השעות, לא לבזבז את הרגעים! יש לנו איזה רגע, אני מתיישבת לי. אוי, אין לי כוח (נאנחת). אז, שיהיה לי איזה ספר על השולחן שאת יכולה לפתוח אותו באותו רגע שאת התיישבת. רגע. להציץ. לקרוא כמה שורות. המקום שבו את צונחת באפיסת כוחות – שיהיה שם ספר.

להתקדם, להתקדם, להתקדם. אמרה לי אחת הנשים הצדקניות.  באה אלי יום אחד, כשהיא היתה תלמידה ב"מכון אורה", תמיד הייתי אומרת לבנות: "אל תחכו שיכניסו לכן הכל לפה. קודם כל, שלא יעבור עליכן יום , שלא קראתן פרק בתנ"ך. לא יכולים פרק, חצי פרק, כמה פסוקים, פסוק. לא הולכים לישון לפני שפסוק אחד קראתי לפחות. כך יום יום.  זה השכר יבוא". אז היו בנות שקלטו את זה. הן עושות את זה. באה אלי אשה עם המון עול על הראש- ב"ה : בעל, והרבה ילדים קטנים . בלי עין הרע. שד' ישמור על כולם, וכן ירבו בכל ישראל. ועוד עובדת, ובאה לספר לי: תדעי לך, אני רוצה  לשמח אותך- היום גמרתי לקרוא את כל התנ"ך פעם שלישית. עכשיו אני מתחילה פעם רביעית עם מפרשים. אז אם היא יכולה עם כל מה שמוטל עליה, אז נוכל כולנו גם-כן. בתוך כל המאמצים האלו, מכל הכוונים, שאדם מישראל צריך להתאמץ, וזוכה כשהוא מתאמץ. אומר ה"מסילת ישרים"- קדושה. זה כבר עשוי מעבודה וממתנה. אתה מתאמץ מלמטה- רבש"ע משפיע עליך מלמעלה. קדושה זה כבר אי-אפשר להשיג לבד! רק אתה מתאמץ בקדושה. בקדושה. קדושה- זה כבר גם מה שד' נותן לך במתנה. גם "פתחו לי פתח כחודו של מחט- אני אפתח לכם כפתחו של אולם". אדם מתקדש מעט-הקב"ה מקדש אותו הרבה.

מתקדש מלמטה-מקדשים אותו מלמעלה. יש בדבר הזה עזרה אלוקית. מתאמצים- ורוצים באמת, ושואפים באמת להחזיר לעם ישראל את המידות האציליות שעם ישראל שייך אליהן, שעם ישראל זכאים.

 יש בנו בתכונת נפשנו כשאנחנו חוזרים ומחדשים את חיינו הלאומיים, אנחנו ראויים וצריכים, ונזכה בעז"ה לחדש את כל העומק של תכונות הנפש הישראליות, את כל האצילות הישראלית, כל אחת ואחת מאתנו, כל מה שהיא יכולה. להתוות על האדם את האצילות של עומק החיים, של פנימיות החיים. של כבוד החיים, הכבוד העליון, שאתה עומד בפני הכבוד האלוקי, ותתנהג בכבוד, מפני שאתה נמצא בהיכל מלך. הארץ הזאת היא כולה ארמון. ארמון. "אחת שאלתי מאת ד' אותה אבקש, שבתי בבית ד' כל ימי חיי, לחזות בנועם ד', ולבקר בהיכלו". פה אנחנו נמצאים. כולנו הננו בהיכל מלך. שנזכה שגם ההיכל שבלב ההיכל הזה יבנה במהרה בימינו, ונזכה לעלות, שמה עם כל ישראל.  אבל בינתיים, צריך, אנחנו נמצאים בארץ ישראל, עם קדוש, במקום הקדוש, בהיכלו של מלך, וצריך לנהוג בכבוד. לשמור על קדושת החיים .  על רוממות החיים.

על עדינות החיים, על פנימיות החיים. בדרך לכאן הבאתי את, חשבתי, השלית את עצמי, שאני עוד אוכל להקריא לכן קצת- מ"נתיב הצניעות" של המהר"ל. אבל אי-אפשר , אני מבינה שהשעה היא 11:00 .  זה אומר סוף השעור. אנחנו כבר ב-11:04 דקות. להתאמץ בדבר הזה.  יש פה עוד הרבה ללמוד עוד, אבל לדעת, שאנחנו שייכים אל הגובה הזה, קודם כל, ככה הם ישראל. ישראל קדושים. ככה. כמה פעמים יש בדברי חז"ל, ר' ישמעל כהן גדול: "ישראל קדושים- הרייני כפרתן". ככה הוא קורא לישראל. ישראל קדושים. ככה הם. ואם הם קדושים- בוודאי שהם רחמנים. בוודאי שהם גומלי חסדים בוודאי שהם ענווים. בוודאי שהם מאמינים. בוודאי שהם דבקים בד'- יזכו בעז"ה לנבואה.

נביאים, בוודאי שכל מידה פרטית השייכת אל הקדושה. כל אצילות החיים. כולה חקוקה בטבענו, בע"ה תצא אל הפועל. מתוך שנתאמץ, ומתוך זה תתקבל מתנה.

 בהצלחה- ושתזכו להעמיד בתים של ברכה בישראל, להיות לברכה בכל חייכם, בכל מה שאתם עושים בתוך הבית, מחוץ לבית, ישועות ונחמות.

שאלה: חסידות, זה שייך אל הקדושה?

תשובה: כן, מסעיפי הקדושה, ממדריגות הקדושה. תודה רבה.