צניעות , אשה, ובניין עדי עד.

בס"ד

בס"ד
לפני שנים, העבירה הרבנית חנה טאו ע"ה שעור מפתיע לפני חג הפסח.
החמץ עליו דברה – קבל כוון שלא נשמע עד עתה.
החמץ היה קשור לטהרת הדבור.
לטהרת המחשבה.
לכפילות משמעויות בדבור הרווח, המושפע מתרבות זרה לרוח ישראל סבא.
נשאלו שאלות לא קלות, מצד הנוכחות בשעור.
בנות ששמעו את השעור – יצאו נפעמות. נרעשות.
נדמה, שערך הצניעות המובן באופן פשטני –
הינו הרבה יותר רחב.
רחב לבניין דורות עם ישראל: 
בעבר , בהווה,  ובעתיד.
עד וכולל עת הגאולה השלמה.
השעור בא לחזק את אושיות הבית היהודי.
בית שמקרין , לא רק על היושבים בו,
אלא על כל האומה הישראלית, ועל העולם ומלואו.

                                   הרבנית חנה טאו ע"ה בנושא פסח וצניעות

חשבתי..דברנו על החפזון של יציאת מצרים, ועל הצמיחה האיטית של הגאולה האחרונה. אבל היום חשבתי שצריך לדבר על ענין אחר. דברים בענין האישיות שלנו. לא שהדברים הכלליים הם לא חשובים. הם יסודיים לבנין האישיות. קודם , צריכים להבין לאיזה עם אנו שייכים. מצדי…והכוונה שהכל ישתלב ויבנה אישיות שלמה עד כמה שאפשר. אתן יודעות שבפסח נקודה יסודית של ביעור חמץ. העול כבד מאוד. עד שלפעמים נדמה, במיוחד אצל הנשים שאינן נהנות מהחגים. הכל כבד על ראשן, ואני בטוחה – לא לזה נועדה כל העבודה. לא לחזור ולהשתעבד כל אחת בביתה – לזכר עבודת פרך. יש מצוה לבער חמץ- ונשים לקחו על עצמן לשפשף כל פינה. מצד זה אפשר היה באמת לעשות את כל העבודה הזו בצורה שלוה. כלי האוכל המטבח יותר יסודי. ועם כל זה יש משהו באוירה של הנקיון שיסודי ,שיש לו איזו שהיא שייכות פנימית אל הענין של ביעור חמץ. כל אותו ענין של ביעור חמץ בא ללמד על ביעור חמץ פנימי. את החמץ שבלב רוצים לנקות לשפשף ולסלק , עם כל המעשים . הענין הממשי לא יראה לך שאור בכל גבולך. להתנקות. להתנקות מבפנים . יש מושג של טהרה, שהוא קודם לקדושה. אם הלב מלא פסולת, אין מקום להכניס קדושה. למלא את הלבבות אהבת ד' , יראת ד', אהבת ישראל, אהבת המגמה הישראלית. לא פחות מאשר  התשובה של ערב ראש השנה, אנחנו עוסקים בתשובה בערב פסח. מנסים לשוב למקוריות שלנו. כשהגענו לארצנו אחת … תקראו , תקראו תנ"ך מהתחלה ועד הסוף. אנא תעשו את זה לטובתכן , ולטובת דורותיכן. תגדלו לנו אמהות גדולות. זאת רק ההתחלה כמובן, צריך עוד הרבה. אנחנו עוסקים בביעור חמץ. הרבה אנו מדברים כל השנה על יעודו של עם ישראל, על מגמת הטוב שלנו, רוצים להיטיב לכל האנושות, להביא כל האנושות לשאיפת אושר להכל ביחד. לחשוב שגם חברך בריה וגם הוא צריך מקום. אנחנו כל- כך מלאים במחשבות אחרות, כל-כך ההתדבקות שלנו עם הגויים למדה דרכי חשיבה אחרות. לכן האזהרה עם כבוש הארץ- אל תשאירו מן הגויים. הם יהיו לצנינים בעיניכם , לשיכים בצידיכם. וכך באמת היה,,, לא שאין לנו יצרים,,אנשים שגם קטנות וגם גדלות, אך כל תכונת החיים הישראלית- רתימת הקטנות אל מגמות הגדלות. וכשאנו מעורבים בחברה שאין לה מגמה כזאת, לאט לאט המגמה העצמית מטשטשת בקרבנו, לכן אני רוצה לנקות עצמנו מבוץ אחד מאוד יסודי. ענייננו    היסודי בתור עם ישראל לחיות את חיינו. חיי אומה קדושה. והמציאות הזו זה אור כל- כך גדול, מתוך שנחיה את חיינו העצמייים- העולם ינהר אלינו. לא כתוב שנשלח שליחים, לכן, כל השנה, אני מנסה לדבר על החיוב שלנו. להבין מי אנחנו, להתאים חיינו, כל אחד ואחד אל חיי ישראל הטפוסיים. נראה לכם שמה שמדברת לא שייך אל פסח במיוחד? – אלא מאוד שייך. מדברת על ביעור החמץ שבלב, אני רוצה לדבר על יצר המין שבאדם.

כמובן, אתן יודעות שאחת התכונות היסודיות של עם ישראל- חז"ל אומרים :"שלשה סימנים באומה זו:רחמנים , ביישנים, וגומלי-חסדים". הצניעות , ההפנמה, אחת התכונות היסודיות, עד שחז"ל אומרים, שאם חסרה תכונה זו-צריך לבדוק אם עמדו רגליו על הר סיני. בדרך של בלבול לא שייך אלינו במקורו. מתוך כך- גם נושא זה שהצניעות יפה לו, גם ראוי לא לדבר עליו בחברה גדולה כזו. אבל כאן יש איזה מן נקודה המכריחה להוציא הנושא הצנוע הזה. ולהוציא מצניעותו , ולעסוק בו (בשעה זו) בגלוי.

אני יוצאת מגדר הצניעות בעצם השיחה הזו – כאן, רק מפני שרוצה להדריך לדרכי צניעות. לו היה לנו פנאי הרבה- הייתי מניחה בקרבי ומניחה שעצם הקשר עם אנשים – בעצם לקיחת הדוגמא. מעצם חיי בני-אדם המקיפים אתכם, היו מספיקים ללמוד ארחות חיים. ישנם דברים הבולטים בשנויים של אלה שמי שאין לו מגמה כזו. אני יודעת שיש ביניכן הבוחנות דרכן היום, ובוחנות אחר פסח. מצד אחד הענין בוער. מצד שני בוער מצד כמה גלויים. הכרח לצאת מגדר הצניעות כדי לחזור אליו. ש: זה לא צנוע?  ת: כן, יש דברים שצריך לחוש. יש דברים מפה לאוזן. זה עצמו לא צנוע לעמוד בפני עשרים , שלושים , ולדבר על דברים צנועים. עת  לעשות לד'- הפרו תורתך. כפי שאמרת , הדברים היו נקנים לכן- לו היתה לכן סבלנות לשבת. פשוט הייתן יושבות- לו הייתן אורבות קצת לחיי אלה שיש לכן קשר אתם – שמות לב איך הם חיים,

יש ספור שמשהו מגדולי חז"ל הסתתר תחת מטתו של רבו בזמן תשמיש המיטה- ואמר הרב, מה זה? ואמר :תורה היא, וללמוד אני צריך. אני לא חושבת שהספור מלמד אותנו שכך צריך לנהוג, ולא מלמד שגם נושא זה צריך ללמוד. לארוב להבחין. איך בני-אדם מתנהגים ביניהם. איך מתייחסים זה לזה. איך איש ואשה מביטים זה בזה.- לארוב. איך זה חי. על מה מדברים, על מה לא. מה בני אדם עושים בפרהסיה. שימו לב- אם ראיתם איש ואשתו נותנים יד זה לזה בפרהסיה. מילות חיבה. בשעה שיודעים שיש בבית עוד משהו מלבדם. הנקודות הללו צריך לארוב להן. לשים הדעת להן. מה נעשה- ומה מנוע מלעשות. כשאנחנו כל-כך מסובכים בתוך התרבות הזרה האופפת אותנו. בשבילי כל-כך קשה לדבר על הנושא. הדרך הישרה- פשוט לא לעסוק בו. לתת לדברים לחדור בנפש באופן טבעי, מתוך שנמצאים הרבה בחברה מסויימת- שמים לב -להבדל. מה ההבדל בין עובד אלוקים לאשר לא עבדו. והדברים הללו- הם יסוד החיים אצלנו בעם ישראל. חז"ל:כל מקום שאתה מוצא קדושה-  אתה מוצא  גדרי ערוה. וכל מקום שיש בתורה הסברה של ענייני קדושה, יש בעניינים אלו עוד גדר, עוד שמירה , עוד הפנמה. חז"ל אומרים: היה לנו אחד מגדולי ישראל, המסדר של המשנה- ר' יהודה הנשיא. בערך חי מאה שנה אחר חורבן בית שני- הוא היה נשיא ישראל, ממלכות בית דוד, למעלה מחמש  מאות שנה לא היתה מלכות בישראל- אז הנשיאים מבית דוד , הם שמשו בראש הסנהדרין, היו מלכים לא רשמיים של התורה. אבל ר' יהודה הנשיא הזה, הוא נקרא בכל ישראל שלשה שמות: קודם כל – רבי יהודה . מלבד זה – רבי- סתם רבי הוא ר' יהודה הנשיא. הוא הרבי של כולם. כל המשך תורה שבע"פ, הוא ממה שהוא סדר לנו. מזמנו היא מופיעה בכתב. זה הכל מתחיל מרבי- הסדור והסכום. כן, רבם של כל ישראל. יש לו עוד שם:  ג) רבינו הקדוש.

כתוב- מענין. שם מיוחד. לא הרבה אנשים  האומה הישראלית מכנה אותם – רבינו הקדוש. זה נדיר בישראל- אפילו בישראל. וחז"ל- ביחס לקדושה של רבי, מספרים חז"ל- רבינו הקדוש מעולם לא שלשל את ידיו למטה מאבנטו. אבנט=חגורה. כמובן, הדברים האלה הם מוגזמים. ישנם דברים שצריך לקשור שרוכי הנעליים. אבל הכוונה היא אולי גם כללית. משל. הידיים- עולם המעשה. רבינו הקדוש היה מגביה את עולם המעשה. לא שלשל אותו. מה שלמטה מאבנטו של אדם , זה שייך לאותו עולם שאנו מדברים עליו. אותו רוצה לנקות. הבעיה- שכ"כ רוצה לעסוק בנקויה- אותו צד של החיים- לא רק שנכנס – עד שכל הסובב אותנו מסביב- שאין מודעת פרסומת שאין משתמשים כדי למשוך האנשים לקנות- שעוסקת בעולם המיני.

זו מנטליות של חיים שבאה אלינו מארצות חוץ. לו היינו מלאים משלנו- כל זה היה נדחה החוצה באופן טבעי. הבעיה היא אם עדיין יש אצלנו מצב כזה שיש צורך לדבר עליו- סימן שלא התמלאנו מספיק באור. לכן, אל תהיו זריזים לאמר שקניתם כל מה שצריך לקנות. אני לא מדברת רק עליכם, קודם כל על עצמי. קדושה אצלנו- רבינו הקדוש , זה אדם שאת ידיו, את עולם המעשה, גם באופן פיזי, לא צריך להוציא מידי פשוטם. וגם המהר"ל- לעולם לא להתייחס לדברי חז"ל כפשוטם.עולם המעשה- אצל רבינו הקדוש , היה נקי מתחתונים. הבעיה שלנו היא – עולם המחשבות ועולם הדבור. איזה מילים המשתמעות לשתי פנים מדברות אצלנו. איזה ביטויים שלא ראוי להעלות על דל שפתיים.מה במוח ומה בפה. כבר לא מדברת על עולם המעשה. זה היפך מקדושת ישראל. אפילו עולם החשיבה  והדבור. נמצא למטה מאבנטנו- לפעמים.אני מקווה. לכן, אני מדברת שנתנסה לעליונות, לא לתחתונות. ואל תחשבו. אני לראשונה נפגשתי..זכו אותי מן השמיים, לגדול בעולם נקי- עולם טהור. אני אומרת כמעט, כי באמת לפני נשואי היה לי קרוב מעורב בחברה חילונית ואז בקשר עם נשואי, היו חברים שלו מתלוצצים- בדברים שנראו לי נוראים. לפני תשע שנים בערך, הלכתי ללמוד צרפתית, ושם למדה אשה יהודיה שחיה בצרפת, זה היה מחריד. אני  בקושי החזקתי מעמד בכתה כל החורף . וכשהיה צריך להרשם לדרגה ב'- לא נרשמתי. זה היה נורא. אי אפשר היה לאמר מילה שלא השתמעה לשתי משמעויות. חשבתי, עכשיו נפגשתי עם תרבות צרפת- לא רק עם השפה בלבד. לראשונה אחרי כן התחלתי לשים לב: לתוך ביתנו נדיר שיכנס עתון מעריב. משונה- לחיות בתמימות כזו, כאלו העולם כולו נקי. ורק אחרי המפגש הזה עם תרבות צרפת, התחלתי לשים לב שהתרבות הזו חדרה בתוכנו. לאט לאט שנפתחתי להכיר סוג זה של בני-אדם, שמתי לב שזה כמעט השולט בחברה שלנו. אני חושבת שזו רק דוגמא לכך שאפשר לחיות אחרת. טוב להיות נקי. טוב לחשוב  על דברים מסוג  זה באופן נקי. ומה שרוצה להגיד- שאפשר -שחיינו יהיו נקיים. מפני שהחברה בנויה אחרת. יש עולם ישר. וזה העולם  הטפוסי שלנו. וכל זה בשבילנו- זה לא נורמלי.האב טפוס שסדר את התורה בישראל נקרא  רבינו הקדוש. ידיו, כל שכן , מחשבותיו. כל שכן דיבוריו. לא תמים כמוני. נשיא בית הדין . לבית הדין  באים כל הלכלוכים של החיים. ויכול להיות בכל-זאת. כל –כך אצילי. אני רוצה להסביר את הענין: אל נחשוב שאני באה פה להגיד שיש שלילה במיניות של האדם. חס וחלילה. הקב"ה ברא את גופנו את נשמתנו. עם כל אבריו, כל תשוקותיו- הכל אלוקי. אם האלוקים ברא אותנו כך- סימן שזה טוב. אלא, כל דבר אצלנו מדוד ושקול. ת"ח בגמרא נקראים –אנשי גבול.

הכל במידה ובמשקל. אפילו רוח-הקודש היתה במידה ובמשקל. הכל נורמאלי- אנחנו לא קיצונים. שלא  כזרים שנתפשו לאידיאות שלנו, תפשו אותן בצורתם המופשטת- אצלנו אין אידיאות בלי מעשה. אותה תורה שמדריכה אותנו להיות אנשי קודש, להיות אנשי אלוקים, היא גם שמלמדת אותנו לפסוע כל פסיעה של חיינו. היא המלמדת אותנו מה מותר ומה אסור. בברכות הנשואין, ברכות פלאיות, שצריך לשים הדעת עליהן: יש ברכה: "אסר לנו האסורות והתיר לנו המותרות לנו ע"י חופה וקדושין." הקדושה מתגלה בחיים- ע"י שיש אסור ויש מותר. זהו סדר הקדושה. זה מכניס הקדושה עמוק עמוק לעולם המעשה שיכול להיות נמוך ביותר. למה עולם המעשה יכול להיות כל-כך פשוט. למה הקב"ה ברא יצר-המין? כדי שהעולם יוכל להתקיים.כשחז"ל בקשו על בטול יצר-ע"ז,בקשו גם על יצר עריות , ולא נמצאה ביצה לחולה בכל גבול ישראל. נו, אז צריך שהעולם ימשיך קיומו. לא מקרה שהברכה הראשונה, הדרישה הראשונה- פרו ורבו. צריך שיהיה באדם יצר של מין. ואז בין ירצה, בין לא – החיים יתקדמו. אבל צריך לדעת שבשביל זה, היצר הזה קיים. לא בשביל למלא את כל מחשבותיו של האדם- חלאה. נועד לרומם האדם, לטהר אותו בהיתר, ולא באסור. אשתו המותרת לו , ולא אשת חבירו. בחדרי-חדרים, בשלושת הגבולות שהצבתי , שכל אשה כשרה בישראל היא מקיימת אותו, וכך נולדו הדורות בישראל. הבלבול  ההמוני שיש בישראל- נחלת שלשה דורות, איני יודעת אם ארבעה .מאז אברהם אבינו ועד לפני ארבעה דורות- הייחוד שלנו היה בבתי ישראל הצנועים. היה נלמד בסתר- בחדרי חדרים. לא היה מצב כזה בישראל שאשה תעמוד בישראל.אני מפרה את הצניעות כדי להוסיף. חמדתי, עם ישראל קיצוני בענין זה, ובזכות קיצוניותנו אנו קיימים עד היום. וזה ראה בלעם בעל העין הרעה. והיה מוכן למסור נפשו למצוא חסרונות- ולא יכול היה  . שהקללה שבפיו תהפוך לברכה עד שאמר "מה טובו אהליך יעקב" . הוא הגשמי הזה שחז"ל אומרים- בא על אתונו. ראה – אין פתחיהם מכוונים זה כלפי זה. האהלים נטועים ככה בבתי-ישראל, שהפתח אינו מאפשר לך להציץ לנעשה בביתו של חברך. זה שייך לענייני הפרט. לא שאין חיים מיניים, הכל בשמחה ובנחת. לא שהחיים מנוזרים- אלא שהכל בזמנו, הכל בגדרים. הנושא הזה הוא פי כמה גדור. משום כשהוא נפרץ, אז העולם נראה כפי שהוא נראה אצל הגויים.

אצל הגויים, עבודת אלילים שלהם, היא קשורה היתה תמיד עם עריות. איך הצליח הגאון , בלעם אחרי כל הברכות להביא את ישראל לע"ז?- ע"י שהזנה את בני-ישראל עם בנות בלעם בשיטים. ובפעור. ההיפך מן ההיפך אל ההיפך.

חז"ל אומרים על הפסוק "מחנה ישראל"- היה גם מחנה צבא. שהתכונן להלחם ב-31 מלכי כנען, ואחרי קצת למעלה משנה שישבנו בחורב, הרחבנו דברים באותם עשרה יסודות שקבלנו במעמד הר-סיני. באיזה שהוא שלב- בשנה השנית לצאתנו ממצרים- מספר משה רבינו- ד' אלוקינו דבר עמנו לאמור. עד הנהר הגדול נהר פרת. בואו  ורשו את הארץ ראה נתתי לכם את הארץ .אחד-עשר יום מחורב- עד שמשה רבינו אומר :מספיק. עכשיו, הגיע הזמן לממש. זה משה רבינו בחומש דברים מספרת לנו ההסטוריה . זה היה רק בשנה השניה. הספור, איך בעצם ממשנו הצווי האלוקי- זה מתחיל בחומש במדבר. וכל זה עוד בהר-חורב, ובאמצע , בתוך הפרשיות של בנין המשכן, נכנס חטא העגל. אח"כ באמצע ממשיך חומש ויקרא את העניינים הנעשים בתוך המשכן. א"כ שמות ויקרא , הם שלושת היסודות של בנין החיים הישראליים- כשחומש ויקרא המשך , עכשיו חומש במדבר- הגיע הזמן להגיע לארץ-ישראל. מתחילים לא"י. בתחילה מנין שרי אלפים ושרי מאות. המחנה מסתדר- המחנה מסתדר. מחנה צבא.

מחנה הצבא הזה עם נשים , עם ילדים,ביסודו בנוי כמחנה צבא. קדש ברנע – גבול א"י. בעוד אחד עשר יום נכנס למלחמה. לו זכינו היינו באמת- אחד עשר יום מחורב כבר קופצים לספר יהושוע- אלא חטא המרגלים סובב אותנו במדבר לעוד שלושים ושמונה שנים. ואחר 38 שנים, חזרנו לקדש ברנע, ואז משה רבינו עומד ומשנן התורה בחומש דברים. התורה מקבלת ערך מיוחד- עומדים להכנס לארץ. זה המחנה שרואה בלעם ואומר: מה טובו אוהליך יעקב. הוא , יש לו קנאה. תמות נפשי, מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו. ולמרות הקנאה, נותן לנו העצה האחרונה. מחנה ישראל- מה כתוב בו? יש לנו מצוה מתרי"ג מצוות: "יתד תהיה לך  תחת אזנך." כל חייל בתוך בציוד האישי שלו- יתד. וכיסית את צאתך ולא יראה בך ערות דבר, כי ד' אלקיך מתהלך בתוך מחניך- והיה מחניך קדוש. קדושת המחנה תובעת- שחיל מישראל יהיה קדוש. הגיינה. אבל חז"ל תיכף ומייד מעבירים כל הנושא הזה לנושא אחר לגמרי- להגיינה הרוחנית.

חז"ל אומרים: ולא יראה בך ערות-דבור. תיכף ומייד הופכים כל הנושא של ההגיינה הפיזית- להגיינה רוחנית. איך מדברים חיילים בישראל. איך עתידים לדבר. ואיך, אל תחשבו שזה חזון לאחרית הימים. כתוב : על נבול-פה- אסור לשתוק. הלכה. חייבים למחות. מדברים בעריות- בעלי יכול לסלוח על הרבה דברים. הוא בא מעולם אצילי לעמך ישראל. יושב לו מהצד, עוסק בשלו. דבר אחד הוא לא שותק. נכנס לחדר, לאוהל. קודם מסלק כל התמונות שלא צריכות להיות שם. אומר, ישב ניקה המוצב. יש משהו לא מקובל. כשאנחנו באים פה לחיות את חיי ישראל. כל הנמצאות כאן, באנו הנה כולנו לרומם את עם ישראל מעבר למקובל. אין מצב מוסרי יותר גרוע ממחנה צבא. חוץ ממחנות ישראל. אם מחנה ישראל לא כך. כל שכן הבית בישראל. אני לא מדברת על מה שמקובל. מדברת על מה שצריך להיות. דבר אחד סלוק התמונות.  דבר שני- אם משהו מתחיל לנבל את פיו- הוא מתחיל לצעוק – בעלי הוא לא צעקן. ומקבלים. במקום שבו נמצא – לא מנבלים את הפה. אנשים באים אליו אחרי שצועק- אומרים לו, אתה צודק. העובדה שמוכנים לקבל, היא אומרת שעם ישראל הוא טוב במהותו- ויעיר: כך זה לא חיים בישראל. זה לא שייך אלינו. זה מראה במה המחשבות עוסקות כל היום. חז"ל אומרים: אין החטא שולט אלא בלב הפנוי מן התורה. אנחנו, עם ישראל איננו נלחמים בשלילה. אנחנו מתמלאים חיוב- זה ענייננו. זה בולט לעיני אחרים. בולט לעיני כל מי שמסתכל על חיי עם  ישראל. צריך להזהר, לשים לב. במקום שהעולם יתאים עצמו אלינו, שאנו נתאים לחיי עולם, תמיד הקדושה אצלנו- גדר ערוה. והגדר- מלוי המחשבה בגדר חיוב. כשהמחשבות אציליות, אז כל דבר מוצא את מקומו. שואלת שאלה: האם יש ביניכן נערה שבחייה לא קראה רומן? אין. גם אני לידי הגיעו. ,, בלי מחשבה שכל הנאה צריכה שתהיה לה מגמה. ואם אין המגמה ,אין ההנאה חיובית. מה ההדרכה אם ההנאה חיובית או לא- הדרכתה של התורה. אם אדם מישראל לפני שהוא נשוי- צריך להיות פרוש מקשר מיני – לא רק שצריך להתרחק מהמעשה- הוא צריך להתרחק מהמחשבה על זה- וזה על ידי מלוי המוח במחשבות בונות. למה יש לנו ילדים בין חמש למקרא, בין עשר למשנה..מפני שיש לנו מגמה ליצור אנשים שמילדותם כל מחשבותיהם, כל כוונותיהם יהיו על  פי שאיפתה של תורה, לבנות עולם מתוקן.

אי אפשר ללמוד תורה, כשהמחשבות מלאות מזה.

לבנות אנשים שהם באים להשתמש ביצר הזה, כשהם יודעים, כשמגמת החיים כל-כך מבוררת להם עד שידעו להשתמש בכוחות האלה בגבולם, ולא לחרוג מהם. להשתמש בכל כח לפי הגדרים. להשתמש בכל כח. אדם צריך להנות בחיים מכל דבר. בנות, שימו לב עד כמה אתן מבולבלות. שיהנה ממנה בעלה בשעה שמותרת לו. ספור בגמרא: בחורה שהיתה מתפללת כל יום: רבש"ע- בראת יפים, בראת מכוערים, בראת יצר טוב , בראת יצר רע, יהי רצון שלא יכשלו בי בני אדם. חז"ל מספרים בשביל לתת לנו , בחורות ונשים הדרכה איך לחיות. מכוונת כל חייה שלא יכשלו בה בני אדם. בישעיהו תיאור על החורבן. למה חרב? :"יען גבהו בנות ציון.." זה התיאור שמביא חורבן. התיאור של הגמרא איך להתייחס אל היופי. להעלים אותו.  לפעמים היופי זה מקום שלא צריך להבליט. התאור של הגמרא, על הבחורה הזאת שהיתה כך מתפללת, הוא מלמד אותנו איך כן להתייחס ליופי. לנסות ולהעלים ולהסתיר אותו במקום שהוא עלול להיות למכשול. במקום שהוא יכול לעורר את הרהורי עבירה. במשהו.

בת: הכל יחסי. אם בחור ישיבה הולך ברחוב לדוגמא, והוא לא רגיל לראות בחורות או להתעסק עם בחורות או כל מיני דברים כאלה, והוא רואה בחורה יפה שמתלבשת לא צנוע, זה עושה לו משהו. בחור שרגיל ומחוספס בענין הזה , אז הוא לא מסתכל על זה כמו שבחור ישיבה עושה.

מורתנו: ממש!

הבת: זה הכל יחסי.

מורתנו: זה לא נכון. זה לא נכון! אני אסביר לך. לא. לא נכון. סליחה. זה לא נכון. כל זה הוא כמו שאת כרגע במחילה, את לא שמה לב בכלל מה שאת מדברת כרגע, את  לא שמה לב איפה את נמצאת כשאת מדברת. איפה מחשבותייך, איפה עולמך הרוחני. לאן הוא התבלבל. כשאת אומרת כך אותו בחור, זה לא עושה לו שום דבר, מפני שהוא  ממילא  אין מחשבותיו אלא שם. הוא חושב על הבחורות היפות, גם כשהוא לא רואה אותן!          והבחור הזה שיצא מן הישיבה, וחזר הביתה מבולבל לגמרי בגלל איזו מודעת פרסומת שהוא ראה, או בגלל איזה  שהיא בחורה שהוא ראה, מרוגז כולו וצועק:  איך מרשים ככה לשים מודעות כאלה באוטובוסים, אז הוא , זה עשה לו משהו מפני שהוא מנסה לשמור את כל ההרגשות האלו, ואת כל המחשבות האלו, לכשיהיה נשוי ותהיה לו אשתו שלו- וכל שמחתו אתה תהיה.מכוון לחזק את החיים, להוסיף בהם עוד גוון שהוא חיובי בזמנו, בשביל להעשיר את החיים גם בצד זה כשאם הקב"ה ברא צד כזה בחיים יש לו מקום בחיים, אבל יש לו מקום במידה שהוא מביא ברכה לחיים במידה שהוא מוסיף שמחה לחיים, לא שמחה משכרת שאדם  כבר אין לו שום דבר בחייו, אלא יצר- המין, אלא שמחה שהיא משמחת בזמנה והיא מוסיפה בריאות לרוח, והיא מוסיפה למגמה. ואדם מתוך שמחתו מתוך שלותו  ומתוך רגיעתו, הוא יושב לעסוק בתורה ביתר שאת וביתר עוז, ולזכור את המגמה גם בשעה שהוא עוסק בדברים שכלפי חוץ נראים רחוקים מן המגמה , אך באמת הם לא רחוקים. הם מוסיפים לה ומשלימים אותה ומסוגלים להאיר  את אותה מגמה. דווקא בכך ששמים לכל כח שבחיים את גבולו ואת הכוונתו ואת גדרו במקומות הראויים לכך. בתנאים הראויים לכך. בזה עצמו רותמים את כל כוחות החיים. לא שאנחנו לא גשמיים. אבל גשמיות אצלנו משמשת את הרוחניות- עוזרת לרוחניות . מחזקת אותה. לא מטרידה מן הרוחניות אלא להיפך. אצלנו אין נקודה של חיים, שהיא אסורה. איננה טאבו. אין דבר כזה. הכל ישנו.  הכל קיים. כל שמחה וכל מחשבה ישרה , וכל רוממות-רוח, וכל תיאור יפה שיש בכל ספרות, כל זה , כל חיוב, ישנו בחיים. אלא שכל דבר הוא נשקל עם הזמן בתנאים הנכונים. כשזה באופן כזה, זה עצמו  שאנחנו שולטים על הכוחות. אנחנו לא נותנים להם לשלוט עלינו. הממשלה הזו שאנו מושלים על חיינו, לכוון אותם להיות לנו לברכה, ולא לרועץ. לא להטריד אותנו ממגמת החיים שלנו- אלא לעזור לנו באותה המגמה. זה עצמו הוא הקדושה והקדושה אומרת שלא- יהיה לבנו גס. שלא נחשוב על דברים שהם נגוד מוחלט לכל חיינו. שהם מובנים מאליו. המחשבה הזאת שיכולה להיות בה, שזה שייך לטבעיות של החיים, מה יותר טבעי שאדם רואה יצור יפה- ונהנה ממנו רגע? המחשבה הזו, היא  כבר טשטוש. היא כבר חדירה לתוכנו של מושגים מעולם זר לנו שסובב אותנו כל –כך בדורות האחרונים. בלי שאנחנו אפילו מרגישים שאנחנו הולכים שבי אחריו. שהוא חודר לתוכנו והא הופך לנו, עושה לנו מהות שהיא לא המהות שלנו. אין אצלנו יופי בפני עצמו.יופי לשם יופי. אנחנו לא סוגדים ליופי. יופי זה לא אליל אצלנו. יופי, איך כתוב: שקר החן והבל היופי –אשה יראת ד' היא תתהלל" אומר הגר"א: בחו וביופי. החן היא צריך להיות עטור ביראת ד'. היופי בפני עצמו, החן בפני עצמו- זה שקר. כשהוא מעטר את האשה יראת ד'- אז היא תתהלל בהם גם כן. אז יש מקום  גם לחן וגם ליופי. מפני שאז הם מכוונים למטרתם. הדברים האלו בנות, הם ארוכים ורחבים. אני בכלל, לא כך רציתי מעולם לדבר בהם, כפי שאני מדברת בהם עכשיו. לא כך צריך לדבר בהם. אני זוכרת שפעם אחת הנשים בשעורים  שהיו לנו עם רבינו זצ"ל- אחת הנשים שאלה אותו- מה דעתו על פאה נוכרית. הרב, מה דעתך על פאה נוכרית? אז הוא אמר: הרשי לי לענות לשאלה הזו באריכות. שנה וחצי. הוא ענה על השאלה הזאת. בלי להזכיר את המילה פאה נוכרית אפילו פעם אחת. בלי להזכיר אפילו מושגים של לבוש, של התכסות של אשה אפילו פעם אחת. שנה וחצי הוא דבר על המידות של עם ישראל. בנה בנין של חמש מדריגות:

דרגה א': הכי פשוטה. הכי יסודית. ישראל רחמנים, ביישנים וגומלי-חסדים.

הסביר, מה משמעות של כל מידה. למה הן מופיעות באופן כזה במשפט.

אח"כ שלב שני)דרגה ב') ישראל ענוים.

אח"כ שלב שלישי: ישראל מאמינים  בני מאמינים.(אסף  ככה הגדרות מכל הש"ס)

שלב רביעי:נביאים

דרגה חמישית: וקדושים.

 טפוס, אופי, מנסחים את האופי. רק קדושים – הוא דבר חצי שנה. שהוא דבר מטפחות או פאות נוכריות, או כסוי משהו מאברי-הגוף, לא היה  צורך. הכל היה מובן. ויש דברים שלא צריך לדבר. אני רק מדברת, מפני שהיתה לי איזה שהיא הרגשה שיש ביניכן כאלה שחושבות שכבר גמרו את הקורס במכון-מאיר. במכון-אורה. ועדיין, התופעה הזו של נבול פה מצויה. לכן אני מעיזה לחרוג מן המה שבחיים שלי לא דברתי עם בנות ב"מכון  מאיר." בכל השנים שמכון מאיר קיים, לא דברתי דבור כזה. אני רק רוצה להגיד לכן עוד דבר. ה….שלי לדבר

ככה. יש לה עוד סיבה. בזמן האחרון, כל יום  אנחנו שומעים על צרות בלבנון. כל יום יש לנו אסונות. וגם זה שייך אל אותה…שאנחנו מדברים עליה עכשיו.

ש: הרב, איזה שהוא גורם, אשיות פוליטית, בגלל בנות ישראל נהרגים לנו חיילים בלבנון.

ת:בגלל בנות ישראל?!

ש:כן. אז הרב הרשקוביץ אמר שהוא לא מבין איך אפשר לחשוב ולומר דבר כזה, אם ההוא ממנה את עצמו לסגנו של הקב"ה. על סמך מה אפשר  להגיד דברים כאלה.

ת: בנות, אני לא אמרתי עוד שום דבר. אני לא רוצה להגיד דברים שאת חושבת שאני עומדת להגיד. אני רק רוצה להגיד – מה חז"ל אומרים בנושא זה: אני מצטטת: "בעון נבול-פה בחורי-ישראל נופלים בחרב." כמעט הייתי אומרת שמה שאני מדברת עכשיו  בשעור הזה – נכלל תחת הכותרת הזאת. מן הסתם. לכן, כיון שהמטרה היא אחרת, אני מוציאה את הדבורים שלי מכלל  הכותרת הזאת. אבל כמעט- אני אומרת, לולי שהיתה לי פה מטרה, לא לעורר את היצר, אלא דוקא שלא לעורר אותו. דווקא ללמד- קנה המידה צריך להיות תמיד מה תהיה התוצאה  מכל דבר שאדם עושה. יש ב"מסילת ישרים" פרק, אחרי חסידות. לא שזה כבר נוגע אלינו, אבל צריך לדעת שגם מדריגה כזו יש ברוממות סולם הערכים הישראלי בבנין האשיות. ב"מסילת ישרים"  יש הפרק הזה. משקל החסידות. פרק כ'. תסתכלו. החסיד- זה דבר קשה מאוד לשקול. יחד עם זה תוכן הדברים הוא זה. כל דבר שעושה החסיד- הוא תמיד שוקל מה תהיה התוצאה ממעשיו? כותב אפילו באופן קיצוני כזה. יכול להיות שאתה עושה מעשה טוב- אבל התוצאה ממנו לא תהיה טובה. ולפעמים, אתה עלול לעשות איזה מעשה רע, אלא שהתוצאה ממנו תהיה חיובית. תעשה אותו. כמובן שזה לא בשביל כל אחת מאתנו פה לשקול שקול כזה לעשות. דבר שהוא רע- זה בערך מה שאני עושה עכשיו. אני עושה משהו שהוא לא לפי הכרתי. וכל המערכת הרוחנית של עולמי, וכל מה שחונכתי אצל רבינו זצ"ל-  מעולם לא דבר ככה, ומעולם לא היה מדבר ככה ולא היה מדריך אותנו לדבר ככה. אבל, כיון שאני מקוה שהתוצאה תהיה טובה, שהתוצאה תהיה חיובית- אני בכ"ז עושה את זה. אעפ"י שהמעשה עצמו – כל מילה שאני פה צריכה להוציא מהפה, מעוררת בי התנגדות פנימית.

ש: את אומרת כאלו זה נורא. אם זה אסור- אז אסור לי לדבר .

ת: לא נכון. רק על זה את מדברת? אין על מה לדבר בחיים ?!

ש: סגנון הדבור ,הסלנג שיש בדבור.

ת: זה בשבילנו מהיום והלאה  אין!  לא סלנג שבדבור, ולא לכלוך שבדבור—ולא שום דבר שעלול לגרום אצל משהו מן השומעים, כולל המדבר שיש לו ג"כ אוזניים, איזו שהיא מחשבה שלא הגיעה זמנה. שהיא לא רוממות החיים. אלא התחתוניות של החיים. לא רק בגלל שהאברים שעושים בהם שמוש לצורך הענין הזה- נמצאים בתחתית של הגוף, לא רק מצד זה בלבד, אלא השאלה היא- ולא מקרה אגב- שהקב"ה שם לנו את הראש למעלה- ואת האברים האחרים למטה. ושהוא שם לנו את האברים הקשורים עם המיניות של האדם- קרוב עם אותם אברים הקשורים עם הוצאת הפסולת של האדם. זה לא מקרה. צריך לזכור שזה הכל יכול להוריד את האדם. מטה מטה בערכיו. במגמתו. אדם ששקוע במחשבות כאלו- הוא אדם שלא יכול להרים את עצמו לישועת העולם. הוא לא יכול לחשוב מה תהיה באמת , אני מתכוונת מחשבה אמיתית למסור את חייו עליה. אני לא מתכוונת עכשיו מסירות נפש של רגע אחד. אלא חיים שלמים שדבקים במטרה של רוממות החיים. שאדם יחיה, וירתום את כל חייו. לא  איזה התעלות של רגע. יש הרבה פעמים, מדובר אצלנו בספרי הקודש שיותר קשה לחיות חיי קודש – למסור את הנפש על חיים של קדושה , מאשר למסור את הנפש על חיים של קדוש השם. למות למען מטרה עליונה. מפני שפה אתה צריך שלטון עצמי במשך 70 עד  120  שנה ללא הרף. אי-הסחת הדעת מן המטרה בכל פסיעה. בכל פינה שאתה..ואם אתה לא כך- ואתה נותן לתחתוניות לשלוט בחייך, ותחתוניות, לא שאני חושבת שכל הנושא הזה יכול להיות רק תחתוניות, הנושא הזה יכול לעזור לך בעליונות בשאיפות הקודש שלך, כשהוא במקומו. ובזמנו ובתנאיו. אבל כשהוא לא בתנאים אלו- אז הוא מוריד את האדם לתחתוניות, לשפלות, לחוסר יכולת להתרומם, לחשוב על גורלו של העולם, ועל נתינת הטוב ביותר שיש בי לשפר קצת את גורלו של העולם, שבעצם בשביל זה נוצרנו.. יש אצל הרב- אגרת נפלאה. הרב זצ"ל – כתב להרב צ"י זצ"ל: "בני- הוא כתב. השתדל להוסיף טהרה וחדוה בכל מקום שתוכל כי לכך נוצרת". משפט אחד.   איך אבא  גדול מדריך בן גדול. השתדל להוסיף טהרה וחדוה בכל מקום שתוכל ,כי לכך נוצרת. אני אומרת לכן, בנות . מי שלא  יכול לשמור  לגדור את עצמו בגדרי ערוה, באופן גדור ומוחלט, במעשה במחשבה ובדבור, מי שלא יכול להבין שכל הנושא הזה שייך לתנאיו ולגדריו ולמקומו- ששם הוא צריך להיות מנוצל כראוי- ושם הוא צריך להוסיף גם הוא טהרה וחדוה לחיים, ולרומם אותם ולשמח אותם ולמלא אותם שלמות שהיא אח"כ תורמת לכל העבודה הרוחנית של האדם, מי שלא יודע לגדור את עצמו, בשעה שעוד לא הגיעה שעתו, או בשעה שאשה אסורה לבעלה או שאיש אסורה לו אשתו, מי שלא יכול לגדור את עצמו- לגדרים שקבעה התורה, לזה נדרש מכל אחד מישראל, ואם זה נדרש- כתוב שהקב"ה לא בא בטרוניא עם בריותיו, ואם אלו מחשבות שלא צריך לחשוב אותן- שאדם צריך להוציא אותן מראשו ע"י מלוי ראשו במחשבות  נעלות, במחשבות רוממות, מחשבות של יכולת מה הוא יכול לתרום לבניינו של עולם , להוסיף  לו עוד קצת טהרה וחדווה. הדרישה הזאת היא לא דרישה מוגזמת מן האדם. אם אנחנו כך חושבים- אנחנו הורגלנו בחיים גויים. אנחנו הורגלנו שמחשבות של גויים חודרות לתוך מוחנו היהודי. במקום שמחשבות יהודיות תחדורנה למוחם של גויים. ואם כך נדרש מעם ישראל- סימן שלכך מסוגל האדם בישראל. ויש בשביל זה סדר חיים שלם. בשביל זה בחור מחמש נכנס למקרא, ומעשר למשנה, ומחמש עשרה לתלמוד. ומשלוש עשרה למצוות. כדי שיהיה כולו עסוק וממלא את ראשו. רק באותה מגמה חיובית אצילית שלשמה נוצר עם ישראל! וכשתגיע שעתו, ישא אשה- ובשביל זה יש סדר של בת- שהיא לא פחות מזה יכולה להיות טרודה בלימודיה. ויחד עם זה יש לה עוד עול כבד לעזור לאמה, ולעזור לאחיותיה הנשואות, ולכל מי שיש בכוחה לעזור ולסייע, להיות מלאת עבודה, ומלאת עסוק. כדי שלא תכניס את עצמה, אם יש לה איזה שעה פנויה מלמוד, או מקנין דעת, להיות מלאת-יצירה, מלאת עבודה  מלאת בנין וסיוע כדי לא להטריד את עצמה ממחשבות שהן לפני זמנן, שהן לא במקומן. שהן רק מורידות את האדם ומדכאות אותו, ומבלבלות את דעתו ומקטינות אותו, ועושות אותו מסתובב מסביב לד' אמות האלו של גופו הקטן, בלי שום משהו מרומם. העולם לא מסתכם בד' אמות של גופי וכזית מוח שלי. זה לא כל העולם. זה רק פרור בעולם. ואם לא נמלא את המוח חיוב, אז באופן טבעי נכנסות המחשבות האלו. מפני שהן חלק מעצמנו. רק כל עצמנו צריך מקום. כמו שלא נעמוד על הראש ונלך על הידיים אלא נלך על הרגליים, ואת הראש נשים למעלה. ככה לא רק את הגוף צריך לשים במקום המתאים לו. גם את המחשבות צריך לשים במקום המתאים להן. בשביל לשים אותן במקום המתאים להן. בשביל לשים את המחשבות במקום המתאים להן- צריך למלא את המוח  במחשבות החיוביות בלימודים. לכן, אני כל הזמן דורשת מכן : תלמדו. תעברו על תנ"ך, תעברו על ספר- האגדה, תעברו, אל תחכו רק למה שמכון מאיר דורש מכן. לא רק בשביל שתתמלאו  ותהיו מלאים, דחוסים, עד שלא יהיה לכן פנאי לחשוב. קודם כל בשביל שתתמלאו בתוכן   החיובי. אבל גם אם תתמלאו- אז גם לא יהיה פנאי לחשוב שטויות. מה שלא ראוי לחשוב. מה שלא טוב לחשוב. מה שלא בריא לחשוב!

מה שלא מוביל לשום דבר חיובי. רק לשלילה. ורק להורדת עצמך וכל הסובב אותך. ואם. נראה לנו שזה לא נורא- שזה לא טבעי- אז זה רק אומר שאנחנו צריכים לבא לבנות את כל המערכת הרוחנית והנפשית שלנו. כי כנראה אם משהו מרגיש סתירה לדברים שאני מדברת עכשיו, כנראה שהוא כבר כ"כ התרחק מן העצמיות הישראלית הטבעית  שהוא כבר לא שם לב שמה שאני מדברת זה החיוב, ומה שהוא חושב- זה השלילי! אם אנחנו לא חושבים שזה שלילי- מה שאני אומרת לכן, סימן שאנחנו רחוקים מהכרת עצמנו מרחק גדול, גדול ,גדול מאוד!  ואם את הזכרת, שהספרות צריכה להתפתח, אז הנה אני אראה לך מה הרב אומר על זה: "הספרות ציורה וחטובה עומדים להוציא אל הפועל כל המושגים הרוחניים. המוטבעים בעומק הנפש האנושית. וכל זמן שחסר גם שרטוט אחד הגנוז בעומק הנפש- שלא יצא אל הפועל עוד יש חובה על עבודת האמנות להוציאו."

עד כאן דבריו. אבל הלאה. יש עוד הלאה. "מובן הדבר- זה צריך כנראה להיות מובן. שרק את אותן האוצרות שבהפתחם מבשמים הם את אויר המציאות- טוב ויפה לפתח. מכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה (בשעת מתן תורה) הכוונה-נתמלא כל העולם כולו בשמים." דבורים כאלו שהעולם מתמלא מהם בשמים- אותם ראוי לפתח. לכן אומרים חז"ל שמכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה בשעת מתן—תורה, נתמלא כל העולם בשמים. רק אוצרות, מובן הדבר, שרק את אותן האוצרות- טוב ויפה לפתח. גמרא בשבת פח. אמנם אותם הדברים הגנוזים- שקבורתם היא בעורם (בעור חמץ) , להם מתוקנת היתד על אזננו – עת החפירה של החייל הישראלי. שנמצאת בציודו, באזנו של החייל הישראלי. להם מתוקנת היתד שעל אזננו. לחפור ולכסות!

ש: בזבוז זמנה של האנושות.

  ת: כן, אלא ההורדה שלה. כמה קומות למטה -רחוק מאוד מן המגמה שבשבילה נוצרה האנושות. מאותו אושר שבשבילו הקב"ה יצר אותנו. כל מילה כזו שמדברים, כל כתיבה כזו שנכתבת. כל הדפסה כזו שנדפסת. זה מוריד את האדם מטה מטה, לשפלות, לתחתוניות.

רחוק, רחוק ממלוי האויר בשמים. רחוק, מאוד, מהבאת אושר לאנושות. לא גורם אושר לאנושות. זה רק מדכא אותה ומבלבל אותה ומרחיק אותה מתכלית אל הכוון הנגדי- ההיפך.

ש: בינתיים מה שאת עכשיו אומרת לי זה נראה עכשיו מדכא.

ת: לא, לא . תכנסי לבתי-ישראל . לא תמצאי אותם מדוכאים בכלל. את יכולה אולי להכנס לבית שלי. יש אולי הרבה לכלוך. זה מדכא. יש שם חולי . זה מדכא. את יכולה למצא אצלי בבית אם את נכנסת קצת מצב מדכא, אבל לא מפני חוסר שמחה שיש שם- אלא מפני שיש תנאים מיוחדים.

ש: אולי לך זה מתאים, אבל יש כל מיני סוגים של אנשים. ואי אפשר לדכא את כולם. להביא את כולם.

ת: שום בית בישראל איננו מדוכא. אבל יש שמחות של חיים שהן שייכות לבתי ישראל – ולא לבודדים בישראל. הן שייכות לבתי ישראל- בזמן שהנשים בבתים האלו. –מותרות לבעליהן. הן שייכות לבתי ישראל בזמן שהנשים בישראל מותרות לבעליהן, בחדרי חדרים בין הבעל ואשתו ,בלי שום קשר לאף אחד מאחר מבני הבית. בלי שום דבור על זה. בלי שום הוצאת הדברים האלו החוצה, מהמקום הראוי להם, ואז זה מוסיף שמחה לבית. ואז האיש ואשתו הם שמחים. והם משמחים את כל סביבותיהם, את ילדיהם ואת כל מי שקשור אתם, ואז יש שמחה בישראל, שמחה טהורה, שמחה קדושה, שמחה פנימית, שמחה הראויה , המתאימה. וכל מה שמחוץ מזה, והשמחה הזו היא חיובית בישראל. ויש על זה מסכתות שלמות של גמרא- שדנות איך לסדר שהיא באמת תהיה  בשמחה. ודוד המלך לא התבייש כתוב:"ואדברה בעדותיך נגד מלכים ולא אבוש". אז אומרים חז"ל, שדוד המלך היה יושב במושב המלכים והם היו מדברים כל היום על כל העניינים שלהם- על האוצרות שלהם, ועל המלחמות שלהם ועל הנצחונות שלהם , ועל הארמונות שלהם, וכל מה שהיה להם, ואני- ידי- דוד המלך, מלך ישראל! הגבור ההולך לפני כל ישראל בקרב- הוא היה ראש ישיבה, והוא היה גם פוסק הלכות, אומר דוד המלך:" ואני ,ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליה להתיר אשה לבעלה." לבדוק את מראות הדמים , האם הדם הזה אוסר את האשה לבעלה, או הדם הזה לא אוסר אותה. הידיים  לפעמים מתלכלכות  מזה. אבל בזה עוסק מלך ישראל. זה לא נראה קטן בעיניו. מפני שיש לו ענין להתיר אשה לבעלה. ולהרבות שמחה בישראל.

ש:  (לא הובנה השאלה בתמלול).

ת: את ילדה טפשונת. מלשון חיבה. את  הכל את רואה, כביכול מה  שנועד בחיים להביא לרוממות וקדושת חיי-אדם, ולשמחת חיי משפחה – לעשות מזה הפקרות, וגסות.

ש: אמרתי לך בהתחלה, לא להיות קיצונים . לא להיות שבדים. בעיני לא צריך לסגור אותי בכלוב- ולא צריך לתת אותי להיות מופקרת ברחוב.

ת: מה זה נקרא לא לסגור אותך בכלוב? את חושבת, שלדבר על דברים כאלה בין הבנות, זה נקרא חיובי אצלך. לאסור את זה, זה נקרא לסגור אותך בכלוב?

ש: כן, כן! זה נראה לי מוגזם. באמת מוגזם.

ת: מה שאנחנו מדברות עכשיו, אני משתדלת עד כמה שיש ביכולתי, אני לא מספיק מצליחה לדבר בלשון נקיה, ויחד עם זה עצם השיחה בענין זה, היא לא בריאה- היא לא טובה.
ז"א, להרבות בדבור בנושא זה- זה לא בריא. זה עצמו- הוא מעורר מחשבות שלא צריך לחשוב אותן. צריך להתרחק מהן, לדכא אותן, אלא למלא את המוח תכנים חיוביים. תכנים של בנין ויצירה. תכנים של התקדמות. תכנים של היות לברכה. הלא את ברכה. הלא את קוראים לך ברכה. לא? כולך לכאורה, מגמת חייך צריכה להיות איך אני אהיה לברכה בעולם? איך יכולה לצאת ממני הברכה הכי גדולה שיכולה רק לצאת מאדם, ממני לפני תנאי, לפי כוחותי. ואם בזה יתמלא המוח כל הזמן, ובתרבות ישראל יתמלא המוח כל הזמן- אז פשוט לא נשאר זמן בשביל זה. לא נשאר זמן לחשוב על זה. בא הזמן שבחורה מתחתנת- אז לקראת נשואיה אז הגיע הזמן לחשוב על כך. אז הגיע הזמן        ללמוד – איך מסדרים את הדברים האלו על פי התורה. ואז תגלה שיש לתורה הרבה מאוד מה להגיד על זה. מסכתות שלמות בגמרא. בשביל לבנות. בשביל לסדר, בשביל לטהר, בשביל לרומם את החיים. לא בשביל להשפיל אותם. שכל כח, בשביל זה הוא נועד. בשביל זה ברא הקב"ה כוחות באדם. כדי שירוממו את האדם- לא ישפילו אותו.

אבל להשתמש בהם שלא בזמנם- זה נקרא אפילו רק בדבור- זה נקרא- להשתמש בהם בשביל להשפיל אותם. אז אני מודיעה לך שעניינים אלו שהם לחשוב שאפשר לפטפט בהם, זה כבר נקרא להיות מחוספסת. זה נקרא כבר, אני צריכה להרבות הרבה מאוד לעסוק בתרבות ישראל- כד להרחיק ממני תרבות זרה. זה כבר נקרא ששקעתי קצת בתרבות זרה.

ש: אני מרגישה שדווקא כשלא עוסקים בזה , כשמנסים לעשות שטיפת מוח כנגד הנושא- אז דווקא הנושא הזה עולה. אני מכירה  חבר'ה דתיים שאמורים להסוות את הנושא הזה, דווקא אתם הנושא הזה עולה יותר. חילונים, זה לא כ"כ מעסיק אותם מפני שהם בתוך זה. דווקא מי שלא בתוך זה.

ת: בתוך זה לא כפי שצריך. ואז כל החיים מתבלבלים. ואז זה נעשה המרכז של החיים, ואז המשפחות נהרסות בגלל שזה מרכז החיים, ואז האנשים שמתיימרים להיות אנשי רוח, ואנשי מדע ואנשים שעוסקים בתקונו של העולם- מרכז מחשבותיהם זה הרס משפחותיהם. זה הרס החברה בישראל. ואז נולדים ילדים, שהם באים מנישואים מעורבים, מגירושין, מכל מיני זוועות שיש היום בחיים הישראליים, כמה בנות כאלו אני נפגשת.. שכשאני קצת חושבת- למה הילדה הזו מדוכאה כ"כ, ולמה הי מסובכת כ"כ, ולמה פה מתגלה אצלה חיסרון , ולמה שם מתגלה אצלה חיסרון, עד שאני מחטטת קצת , אני מוצאת – או שהיא מהורים גרושים, או שהם נהיו הורים ויש להם בצד עוד משהו. זה מה שנמצא בתוך כל ההרס של מבנה הנפש של אדם מישראל. בגלל זה אנחנו נהרסים- חלילה. אנחנו הולכים ונבנים בעזה"ית. אבל כשיש הרס בתוכנו, אז מזה הוא נעשה. וכשאנחנו קיימים עד היום הזה- אחרי שאומות שהיו בזמן שאנחנו היינו אומה, כבר מזמן לא קיימות בעולם, ואנחנו, בתנאים הלא נורמליים שבהם התקיימנו במשך 2000 שנה, אנחנו עדיין קיימים- זה בזכות שמעולם עד לפני 3 דורות בערך, זה לא היה בישראל כדבר הזה. אם היה- אז זה יוצא מן הכלל היה. אחת היתה. כתוב במצרים, אשה אחת היתה שזנתה ופרסמה הכתוב. מ-60 רבוא יוצאי צבא בלבד. שיצאו ממצרים עם כל הנלוים  עליהם. נשיהם ובניהם והוריהם ואחיהם ואבותיהם וכל הנלוים עליהם- אשה אחת קלקלה – ופרסמה הכתוב.

זו היתה הטפוסיות של עם ישראל. ולכן עם ישראל הם כ"כ חכמים, ולכן הם כ"כ נבונים, ולכן הם כ"כ ישרים, ולכן הם כ"כ טהורים, ולכן הם כ"כ עמידים בפני כל הצרות , ולכן הם כ"כ אמיצים, ולכן הם כ"כ טובים, ולכן את מה שאת. – בזכות שמדורי- דורות כל המשפחות שיצרו אותך, עד היום הזה, כל מה שיש בך, זה רק טהרה וקדושה. ומה שהילדים שלך יהיו טובים כמוך, ועוד יותר טובים ממך, זה מפני שאת תמשיכי במסורת הזאת, בשרשרת הזאת של טהרת המשפחה, של קדושת המשפחה, של צניעות המשפחה, של בנין המשפחה, שאפילו גוי כמו בלעם יוכל להגיד עליה- " מה טובו אהליך יעקב- משפחותיך ישראל"..תמות נפשי מות ישרים ותהי אחריתי כמוהו". שכל שפלי הגויים- יקנאו בזה. ישתוקקו להיות ככה.לפחות למות ככה, אם הם לא יכולים לחיות ככה. הדברים האלו בנות ,הם ארוכים ורחבים ומסועפים, ויש להם מגע יסודי עם עצם הקיום שלנו. מי אנחנו, מה חיינו- שאנחנו עם קדוש אתה לד' אלקיך. זה הדבר הראשון שזה קשור אתו- זה גדרי ערווה. במקום שאין גדרי ערווה- שם הכל פרוץ, שם היצר שולט. במקום שאין לנו החכמה הטיפוסית שלנו- חכמת התורה- שם הכל פרוץ לשדים ולרוחות. שם כל שדי המחשבות וכל בלבולי היצר- וכל המחשבות שהאדם לא יכול להכנע, והוא מוכרח. ואם הוא לא יחיה כפי שיצרו תובע ממנו, אז הוא יתמוטט. ואני לא יכול לעמוד בפני זה. המחשבה הזאת היא מחשבה גויית. אנחנו עומדים, ויכולים לעמוד. ומעולם עמדנו . ותמיד נעמוד- ואם יש תסבוכות בתוכנו- תסבוכות שאנחנו עוד נאכל אותם דורות, מפני שכשיש יצור, בן או בת שגדלים בבית הרוס- בגלל שאין שם קדושה. וממילא אין שם דברי ערווה, אז הבן והבת האלו, ההרס הנפשי שלהם, הוא אח"כ יעביר משהו גם בדור הבא. והדור הבא, אולי קצת פחות הרוס יהיה מן הדור הקודם, ויצטרכו כמה דורות- עד שההשפעה הזו תתנקה במשך הדורות- עם הרבה הרבה עבודה תורנית, כדי לנקות את זה וכדי לבנות את מה שזועזע. ואם חז"ל- מדברים על היופי של ירושלים, ועל החכמה של בני ירושלים, זה הכל מכן מתחיל. מקדושת חיי המשפחה בישראל. מזה אח"כ נוצרים הילדים היפים, והילדים החכמים, והילדים המאוששים בנפשם, והבנויים והשמחים והלא מזועזעים. כל סבוכי הנפש, וכל היצורים החלשים באופיים שנוצרים אצלנו בדורות האחרונים. קשורים עם הבלבול בנושא זה. וכל בריאות הנפש וכל בריאות החיים של עם ישראל מדורי-דורות, וכל העמידה הפלאית       הזאת- בכל הייסורים שבאו עלינו- זה הכול תלוי ביסוד האיתן של הבתים בישראל. זה היה צור, שכל מי שגדל בבית הזה, יכול היה להישען עליו, ולהבנות עליו, שתהיה שריפה מסביב ,שכל העולם בוער על כל סביבותינו, אבל לנו יש את הצור להישען עליו. כל ילד , כל בן וכל בת מבתי ישראל, כך הרגישו וכך חיו וכך עמדו אח"כ בכל המשימות הנוראות, שעם ישראל היה צריך לעמוד בהן במשך שנות גלותו הנוראות.

בקצור, הרבה יש מה לדבר בזה בנות. אני דברתי גם בשטחיות. גם לא במקום, גם לא בזמן, חבל שהייתי צריכה לדבר בדברים האלו, אבל אני שמחה שדברתי בהם. כי אם רק את העזת פה לפצות פה, אולי היית דברית של אחרות גם כן. לחשוב שהדרישה  הזאת שלנו, למלא את חיינו בתכנים החיוביים של ערכי חיינו, שאיפות חיינו- ובבנין המעשי של שאיפות חיינו, בישום המעשי של שאיפות חיינו האלה, שזה ימלא את כל חיינו, ולא ניתן מקום בחיינו, ולא במחשבותינו, ולא בדבורינו, לדבורים שהם לא לצורך. ואם יש מקום, ואם יש רק לדבר בדבורים כאלו, אז נדבר בהם בשקט, בת עם אמה, או בת עם מורתה, או בן עם אביו, או עם מורהו, וננסה ללבן את הדברים מתוך ..עדיין לא ברור, הדברים האלה שדברת. אז אני שמחה אם בדבור הצלחתי לקדם את הנושא הזה קצת. ואם יש מי שיש לה על זה מה לשאול, ומה לתהות, ולא מסכימה עם מה שאמרתי פה, באיזה שהוא שלב, או באיזה שהוא ערך, אז אני מבקשת ממנה שתבוא אלי, ונדבר בזה עוד, ביננו לבין עצמנו. אני מבקשת מכן, תשתדלנה בכ"ז לקבל את  דברי, גם אם לא לגמרי, ולהתמלא בהוספת דעת , ובעשיית חסד. זה מה שאנחנו  (שייכות ?) בתור בנות ובתור נשים. להוסיף דעת, ואם יש לנו עוד פנאי ועוד כוח, שאנחנו לא יכולות לעסוק בהוספת דעת, אז נלך ונחפש לעשות חסד. לגמול חסד. יש פה הרבה מאוד. העולם כ"כ זקוק לחסד, וכל מי, שיש לו קצת כוח להיות לברכה באיזה שהוא מקום, אף פעם לא יספיק מה שצריך. ומתוך שנמלא ככה את חיינו  עד אפס מקום, עד שנלך בלילה לישון עד שנתמוטט לתוך המיטה, כמו שעושות האמהות בישראל מדורי דורות, אז יהיה גם הלב מלא במה שהוא צריך להיות מלא ולא יחדור לתוכו מה שלא צריך לחדור לתוכו. ויבוא אל הלב מה שצריך לבא לתוכו בתנאי, ובמקום ובתנאים הנכונים. תודה לכן, תסלחו לי שוב, ושיהיה לנו פסח של ניקוי החמץ הזה לפחות, ומתוך כך  מלוי  של כל החיוב של כל התכנים של חרות, נשתחרר נהיה בני חורין, מכל הזבל וממילא, נתמלא בכל רוממות הרוח הראויה לנו.

עד כאן.